סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 2/24: פער הרגישות

בפרק הקודם סיימנו עם האמירה: "אתה צריך להרגיש טוב לגבי נקודת המוצא, ההמשך יבוא". כעת בואו נתבונן בנקודת המוצא, בדרך בה אתה תמיד מתנהל, הדרך בה התנהלת מאז שאתה זוכר את עצמך. נתמקד ברגישות שלך, ובכמה זה קשה לך להזדהות עם גברים שהרבה פחות רגישים.

1. רגשות הומוסקסואליים

הסדרה הזאת לא נועדה לגנות אותך או את המשיכות התוך-מגדריות שלך כאילו הם דבר רע או חטא. הרגשות האלה קיימים, אם אתה מקבל אותם או לא. הם אתה. וכל התפילות שבעולם לא ישנו באורח פלא כמה שגברים מרתקים אותך.

אחרי הכל, גברים הם נהדרים. וגם אתה נהדר.

אתה יכול להתפלל בבית הכנסת, אבל מאחוריך עומד הבחור היפיוף הנשוי הזה עם העיניים האלה! כמובן, אתה יכול לעצום את עיניים בעת התפילה. אבל כשתפקח אותן, אתה תתחבר לחתיך. "אני מקווה שאף אחד בבית הכנסת לא ישים לב". נשמע לך מוכר? הדוס החתיך מאחוריך עם הסטנדר?

למה חתיכים כאלה לא הולכים להתפלל בבית כנסת משלהם, כדי שאני לא אתגרה? למה הם באים לכאן כדי להקרין כמה הם נהדרים? אני צריך להתחיל לצאת החוצה, ואז בדרך החוצה לסובב את הראש רק לרגע כדי להציץ עוד פעם אחת, לפני שאני אקח שלושה צעדים אחורנית ואצא מבית הכנסת. אבל תסתכל! החיוך הזה על הפרצוף שלו! איזה גבר. והשיער החופשי אבל איכשהו מטופח שלו!

בוא נודה: גברים הם נהדרים, וגם אתה נהדר.

האמירה האחרונה "וגם אתה!" קל להגיד, קשה ליישם. האם אני כל כך נהדר, האם אני כל כך חופשי, האם אני כל כך נאה, האם אני כל כך מקובל, האם אני מרכז תשומת הלב, האם אני מלך העולם, האם אני מהלך ברחובות ודי בכך כדי לכבוש את ליבה של כל אישה, צעירה וזקנה?

למה הדוס היפיוף הזה האוחז בסטנדר מאחוריי כל כך שונה, מה מניע אותו? למרות שאולי אתה כבר התחלת להתגבר על המת"מים שלך, ייתכן ואתה עדיין מרגיש שונה מהבחורים האחרים שמרגישים הרבה יותר בנוח עם היותם זכרים, בהיותם חתיכים, והם אפילו מפגינים חיבה אחד כלפי השני - לעומת זאת, החבר'ה כמונו עם מת"מים חשים סוג של אשמה בעצם קיומנו, וסוג של היסוס בזמן שבאמת אנחנו צריכים לנסות להתחבר.

אנחנו באמת מוזרים. (ואנחנו לא אומרים את זה לאף אחד! בבקשה אל תגיד, בוא נשמור את זה בסוד. אנחנו כאילו שונים.) למה? אני אספר לך.

2. רגישות גבוהה

ברוב המקרים, אנחנו רגישים ברמה גבוהה. והרגשות שלנו בקושי זוכים לתיאור באף ספר לימוד ומדריך טיפולי. שום הכרה, אפילו לא ברטוריקה המחנה הגאה. רק בשנים האחרונות תכונה זו זכתה להכרה ותוארה בפסיכולוגיה כבעיה: קוראים לה רגישות. והנושא המדובר מורגש על ידי אנשים שנקראים "אנשים בעלי רגישות גבוהה".

ובספרה (בשפה האנגלית) "האדם בעל הרגישות הגבוהה", איליין ארון שואלת: האם זה אתה?

• האם אתה נהיה המום על ידי דברים כמו אורות בהירים, ריחות חזקים, בדים גסים, או צפירות בקרבת מקום?
• האם אתה נהיה עצבני כשיש לך הרבה לעשות בפרק זמן קצר?
• האם אתה עושה מאמץ להימנע מסרטים ותכניות טלוויזיה אלימים?
• האם אתה צריך במהלך ימים עמוסים להסתגר לתוך המיטה או חדר מוחשך או מקום אחר בו תהיה לך פרטיות ומנוס מהמצב?
• האם אתה שם כעדיפות גבוהה לארגן את החיים שלך כך שתימנע ממצבים מתסכלים ועמוסים מדי?
• האם אתה שם לב או נהנה מריחות, טעמים, וצלילים עדינים, או יצירות אומנות?
• האם יש לך חיים פנימיים עשירים ומורכבים?
• כשהיית ילד, האם ההורים או המורים שלך ראו אותך כרגיש וביישן?
• הנה החדשות הטובות: התכונה שלך היא נורמלית. היא מצויה ב-15-20% מהאוכלוסיה, נפוצה מדי שתיקרא הפרעה, אבל לא מספיק נפוצה עד כדי שרוב האנשים סביבך יבינו אותה היטב.

היא תכונה מולדת. למעשה, ביולוגים מצאו אותה ביותר מ-100 מיני בעלי חיים. תכונה זו משקפת שיטת הישרדות מסוימת, התבוננות לפני נקיטת פעולה. המוחות של אנשים בעלי רגישות גבוהה גם פועלים קצת אחרת ממוחות של אחרים. אתה יותר מודע לדקויות מאשר אחרים. וזאת מפני שהמוח שלך מעבד מידע ומתבונן בו יותר לעומק.

אתה גם נהיה בקלות מוצף. אם אתה שם לב לכל דבר, אתה באופן טבעי נהיה מגורה יתר על המידה כשהדברים נהיים אינטנסיביים, מורכבים, פרועים, או חדישים לאורך זמן.

תכונה זו אינה תגלית חדשה, אבל היא כן עד לאחרונה לא הייתה מובנת כל כך. מכיוון שבעלי רגישות גבוהה מעדיפים להתבונן לפני שהם נכנסים למצבים חדשים, הם הרבה פעמים מכונים "ביישנים." אבל הביישנות נלמדת, היא לא מולדת. למעשה, 30% מבעלי רגישות גבוהה הם מוחצנים, למרות שרבים טועים ומכנים את התכונה מופנמות. היא זכתה לכיוניים, באופן לא מוצדק: עכבות, פחדנות, או ניורוטיות.

הרגישות נתפסת בצורות שונות בתרבויות שונות. בתרבויות בהן היא לא זוכה להערכה, כגון בעולם המערבי, זכרים בעלי רגישות גבוהה נוטים להערכה עצמית נמוכה. אומרים לך "אל תהיה כל כך רגיש." זה גורם לך להרגיש מחוץ לנורמה.

3. השלכות

להיותך בעל רגישות גבוהה יש השלכות לחיי היומיום שלך. אם אתה משתמש בכינוי הזה לתאר את עצמך (אם רלוונטי), אתה תוכל לשלוט יותר בהתנהגות שלך, ולהבין מה גורם לך להרגיש אחר, לא בנוח או נחות, ביחס לאחרים.

אתה מרגיש את הדברים יותר לעומק מאשר עמיתיך הפחות-רגישים. אתה נוטה לעבד את הדברים ברמה עמוקה יותר, אתה מאוד אינטואיטיבי, ואתה חופר עמוק בכדי להבין את הדברים על בורים.

אתה תגלה שאתה יותר תגובתי רגשית. למשל, אתה עשיו לחמול יותר ולהרגיש יותר אמפתיה כלפי חברך עם הבעיות שלו. אתה בטח רגיל לשמוע משפטים כמו "אל תיקח את זה כל כך אישית", ו"למה אתה כל כך רגיש?"

אתה אולי מעדיף לעשות כושר גופני לבד. בתור בעל רגישות גבוהה, אולי אתה נוטה להימנע מספורט קבוצתי, כי שם יש תחושה שכולם שמים לב לכל תזוזה שלך. רוב האנשים בעלי רגישות גבוהה אוהבים ספורט שניתן לעשות באופן עצמאי (רכיבה על אופניים, ריצה, הרמת משקולות, כושר, טיפוס על סלעים) על פני ספורט קבוצתי.

אתה תגלה שלוקח לך יותר זמן לקבל החלטות, כי אתה יותר מודע לדקויות ולפרטים שעלולים להקשות על קבלת החלטות. גם אם אין החלטה "נכונה" או "לא נכונה" (למשל, זה בלתי אפשרי לבחור סוג גלידה "לא נכון"), בעלי רגישות גבוהה עדיין נוטים לקחת יותר זמן לבחור, כי הם שוקלים כל תוצאה אפשרית. זה עלול לעשות רושם רע מאוד. ואתה גם נהיה יותר עצבני אם אתה מקבל החלטה רעה או לא נכונה.

הרגש שלך מוגבר כי התגובתיות הרגשית שלך גבוהה יותר. בעלי רגישות גבוהה הם אנשים מאוד מוכווני פרטים. הם במקרים רבים הראשונים לשים לב לפרטים בחדר, לנעליים החדשות שאתה נועל, או לשינוי במזג האוויר. אבל לא כל בעלי רגישות גבוהה הם מופנמים. בעצם, כ-30% מבעלי רגישות גבוהה הם מוחצנים.

בעלי רגישות גבוהה נוטים גם לחוות חרדה ודיכאון יותר מחבריהם, אבל רק אם הם עברו חוויות שליליות רבות, המכוונים את המערכת למצב "עצבני וחרד".

קולות מעצבנים נהיים מן הסתם מעצבנים יותר באופן משמעותי עבור אדם בעל רגישות גבוהה. סרטים אלימים הם שיא הרוע. מכיוון שבעלי רגישות גבוהה כל כך חזקים באמפתיה ומגורים יתר על המידה, סרטים עם אלימות או נושאי אימה הם לא האהובים עליהם.

בתור בעל רגישות גבוהה, אתה אולי מוצא את עצמך נימוסי מעל הממוצע. אתה מאוד תודעתי, וכתוצאה מכך אתה עשוי להיות יותר מתחשב ומפגין נימוסים טובים - ואתה עשוי יותר לשים לב כשמישהו אחר מתנהג לא בצורה תודעתית. לדוגמה, בעלי רגישות גבוהה עשויים להיות יותר מודעים למקום בו השאירו את העגלה שלהם בסופר, לא מפני שהם מפחדים שמישהו יגנוב להם מצרכים, אלא מפני שהם לא רוצים להיות גסי רוח ולחסום לאחר את המעבר.

ההשפעות של ביקורת זוכים לתגבור מיוחד אצל בעלי רגישות גבוהה. בעלי רגישות גבוהה מגיבים לביקורת בצורה יותר אינטנסיבית מאשר אנשים פחות רגישים. כתוצאה מכך, הם עלולים לנקוט בטקטיקות מסויימות בכדי למנוע ביקורת, כולל ריצוי אחרים (כדי שכבר לא יהיה על מה למתוח ביקורת), למתוח ביקורת קודם כל על עצמם, ולהימנע מקרבה למקור הביקורת בכלל.

כשאדם בעל רגישות פחות גבוהה מקבל ביקורת, הוא יכול להגיד "לא מזיז לי" ולהמשיך עם סדר היום, אבל בעל רגישות גבוהה מרגיש את זה הרבה יותר עמוק.

4. פער הרגישות

בשנתיך הראשונות, כשהעולם התחיל לקבל עבורך צביון הגיוני, הרמה הגבוהה של רגישות השפיעה בצורה חמורה על האופן בו התחלת להזדהות עם אבא או עם הדמות האהבית בחייך. נושא זה יוצר את כל מצב המת"מ, הפער בין הרגישות שלך והרגישות שאתה מבחין באחרים.

קוראים לו "פער הרגישות", ועבור גברים רבים בעלי מת"מ, הוא נמצא בלב ליבת חוסר ההזדהות עם ההורה מאותו המין וגם עם העמיתים מאותו המין.

ילד צעיר מאוד מזדהה קודם כל עם האם, או עם הדמות האימהית. בגיל 2-3 בערך, הוא צריך להניח את הזדהות זו ולהתחיל להזדהות עם ההורה הזכר או עם הדמות האבהית בכדי להגיע לזהות זכרית בריאה. כך הוא רוכש זהות גברית לכל החיים, ואם תהליך הזדהות זה מספיק מוצלחת, הוא אוגר בתוכו מספיק גברית כדי להרגיש מספיק זכרי, בלי קשר לכמה בנות או נשים מתקרבות אליו בגילאים יותר מתקדמים. הוא מרגיש בטוח בגבריות שלו, והוא אפילו לומד לקחת אותה כדבר מובן מאליו. הוא אוהב את זהותו הגברית, והוא גאה בה.

כשההזדהות שלו לא מספיק מוצלחת, הוא יישאר לא בטוח בזהותו הגברית. הוא לא ירגיש את הגאווה שאחרים מרגישים. להפך - הוא עלול להתחיל להתבייש בעצמו. וככל שההזדהות שלו עם הגבריות פחות מוצלחת, הוא ירגיש פחות גאווה - ויותר בושה. הבושה הזאת לא נגרמת על ידי השפעות חיצוניות. היא תוצאה מהצורך הגנטי והאינסטינקט להזדהות כהלכה. בעיות הזדהות מעסיקות כל ילד בהתפתחותו - הן אובססיה עבור כל בן זכר.

נעיז לומר שכמעט כל גבר שמזדהה בגיל יותר מבוגר כהומו או שחווה משיכות תוך-מגדריות, חווה בילדותו הזדהות זכרית בלתי מספיקה. הם פשוט לא מרגישים שאביהם, או גברים אחרים, הם חלק מוחלט מזהותם, ה"אני" הזכרי האמיתי.

הגורם הינו היעדר האבא, או אבא רחוק, או אבא מנוכר או קשה להשגה מבחינה רגשית, או אבא מתעלל, או אבא שפשוט לוקח את בנו כמובן מאליו, ומשאיר אותו לטיפול אשתו.

מאז שהיית ילד, הרגשת אחר. והבדל זה יוצר פער רגישות בינך לבין אחרים, בדרך כלל גם בין עצמך ולבין אביך. בעלי רגישות גבוהה מהווים 20% מהאוכלוסייה, ואת האחרים  אנחנו יכולים לכנות בעלי רגישות פחותה בסולם הרגישות אותו איליין ארון הגדירה.

לא פלא שאתה מרגיש אחר. אתה באמת אחר, אבל לא בגלל היותך הומו באופן מולד (אין דבר כזה, זה רק כינוי - להיות "הומו" זה הבנייה חברתית חדשה מאוד מבחינה הסטורית), אלא בגלל פער הרגישות. בעקבות הפער הזה, עלול היה לך יותר קשה להזדהות עם אביך (או עם הדמות האבהית).

הוא היה פשוט "לא אני", הוא היה כל כך האחר, עד כדי שהוא בקושי שם לב אליך. אבל אליו אתה כן שמת לב, ובעקבות הרגישות שלך הבחנת ב(חוסר ה)רגישות שלו. אבל הוא לא הבחין ברגישות (הגבוהה) שלך. והוא גם לא הבחין בכמיהה שלך להזדהות זכרית, למגע, להכרה, ולקשר. אתה רצית, אתה היית צריך להפנים את הגבריות הבוגרת שלו (כי זה הדחף המולד שלך), אבל איתו, החמצת.

כדי להחמיר את המצב, האשמת את עצמך, דבר שהביא לא לגאווה אלא להיפוכה: בושה וספקנות עצמית טבועות עמוק עמוק - אם לא נאמר שנאה עצמית. אם ככה היה אצלך, לפנינו אירוע חסר מזל שהתרחש בטווח זמן מאוד קצר בו להורים היה יותר מה לעשות מאשר רק לגדל אותך (עבודה, מגורים, שכר לימוד, בעיות משפחתיות, אולי אלכוהול, לך תדע).

אתה נתפסת כדבר מובן מאליו, והכמיהה הזאת למגע גברי ולאישור, להרגשה טובה לגבי עצמך כבן זכר, עברה למתכונת תת-קרקעית. אבל היא עדיין נמצאת שם, ממש שם מתחת לפני השטח.

כי כך קריאתם של הגנים. והיא תמיד תמשיך לקרוא לך. היא נעשית דבר כרוני, תסכול אילם, צער שרק אנשים אחרים באותו מצב מסוגלים להכיר. לרוע המזל, בעלי רגישות פחותה לא מסוגלים להבין את זה.

כשההורמונים הזכריים נכנסים לתפקיד, ואתה הופך למיני את מה שאתה לא, אתה תמצא שאתה לא לגמרי שבע רצון בזכריות שלך בשל פער הרגישות שאתה מרגיש עם כל הרבה אנשים סביבך. ואתה הופך את הכמיהה הזאת למינית.

אתה תשתוקק למגע זכרי ולקרבה, ואתה תתבטא ב"איזה בחור נפלא וטוב לב!" אבל אתה גם תמצא את עצמך הופך אותו למיני: "איזה חתיך!" ובפורקן הזכרי אתה סוף סוף תחוש את הריגוש של הגבריות. ואתה תהפוך את הגברית של הבחור האחר לדבר מיני, בכדי לגשר את פער ההזדהות הזה. וזה עובד. לפחות עד שהדחף המיני יורד. ואז אתה צריך עוד ריגוש. ועוד אחד: אתה נכנס להפקרות ולהתמכרות לפורנוגרפיה. הניסיונות האלה להזדהות נשחקים כה מהר.

אתה יכול להישאר ככה. אני מזהיר אותך שמטפלים גיי-אפרמטיביים יתעקשו שאתה חייב להישאר ככה. אם אתה לא רוצה עתיד כזה לנצח, אז ההתבוננות בקונפליקט העיקרי של צעירותך, בבעיות שלך עם הזדהות גברית, היא הדרך. וכדי ללכת עליה, אתה צריך להתבונן בפערי ההזדהות שחווית.

פער הרגישות הוא אחד מהם, וככל הנראה החשוב ביותר ביניהם, מוכר בקרב כל כך הרבה אנשים. אתה צריך ללמוד לזהות את פער הרגישות הזה, לחקור כיצד הוא השפיע עליך, ולראות איך הוא גרם לך להרגיש חסר אונים כילד. אבל היום אתה אדם מבוגר. כשאתה חוזר לדרמה המקורית ולמשאלות, הצרכים והתאוות שלא התגשמו, לא יהיה לך קשה כמו שהיה אז. היום אתה תעשה זאת עם העיניים של מבוגר, עם עם היכולות של מבוגר, ועם כישורי ההתמודדות של מבוגר.

בפרק הבא נתבונן ברגשות כלפי נשים שאתה רכשת או לא רכשת: ההזדמנות שאתה עדיין מחמיץ. נושא מעניין, בלשון המעטה, ואחד שכל סטרייט גם מתמודד איתו. אתה לא לבד, אבל אתה לא קולט את זה.

והנה הוא, מאחוריך עם הסטנדר, המלאך היפיוף, חסר כל דאגה בעולם. כמה אנחנו מקנאים! אלוהים, תן לי להציץ רק עוד פעם אחת.

ההמשך יבוא.

יוב ברנדסון, MD
תורגם לעברית