סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 3/24: החיים בתוך וויגוואם מזכוכית

גברים המתמודדים עם משיכות תוך-מגדריות (מת"מים) נוטים להרגיש סוג של ניכור מוזר משאר החברה, ניכור מבלבל עד כדי כך שהם מניחים אפילו שיש להם הפרעה גנטית. "נולדתי ככה", כך הם מרגיעים את עצמם, למרות שהמדע כבר הוכיח שהם טועים. אתה מרגיש רחוק מגברים, ובכל זאת אתה כמֵה אליהם. אתה מרגיש קרוב לנשים, ועם זאת, הקרבה אליהן איננה ממלאה את רצונך העמוק ביותר. בפוסט השלישי הזה, נתבונן ברגשות הניכור שגברים עשויים להרגיש ביחד עם מת"מים: החיים בתוך מחנה הנשים האינדיאניות - מחנה הסקוואיות - בתוך אוהל אינדיאני - וויגוואם - מזכוכית.

בפרק 6 בספרו רב המכר "No More Mr. Nice Guy" (תרגום חופשי - "הבחור הנחמד מוריד את הכפפות"), שמכר מעל מיליון עותקים, רוברט גלובר כותב:

“לעומת התחושה הרווחת בכמה עשרות השנים האחרונות, מותר להיות גבר.

גברים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה גדלו, לרוע מזלם, בתקופה היחידה בהיסטוריה בדורות האחרונים של המערב, כשזה לא היה תמיד דבר טוב להיות זכר. וזאת כתוצאה בעיקר של שני שינויים משפחתיים וחברתיים בתקופה הפוסט-מלחמתית: 1) בנים נהיו מנותקים מאבותם וממודלים לחיקוי גבריים אחרים, 2) בנים נאלצו לחפש אישור מנשים ולקבל הגדרה נשית של מה זה להיות זכר וגבר.

כתוצאה משתי הדינמיקות הללו, בנים וגברים רבים התחילו להאמין שהם היו צריכים להסתיר או לבטל כל תכונה גברית שלילית (כגון אלה של אבותם או של גברים "רעים" אחרים) ולהפוך להיות מה שהם חשבו שהנשים רוצות שהם יהיו. עבור גברים רבים, אסטרטגיית חיים זו הפכה להיות חיונית אם הם רצו לקבל אהבה, לספק את הצרכים שלהם, ולחיות חיים נטולי בעיות."

כל זה מדויק במיוחד כשמדובר בגברים עם מת"מים. כפי שציינו בחלק 1, הילד מזדהה קודם כל עם אמו כמטפלת העיקרית שלו, ועליו להשכיח את הזדהות זו בגיל 2-4 על מנת להתחבר ולהזדהות עם אביו או עם דמות אבהית אחרת. כשתהליך זה לא נשלם (ראה חלק 2), הוא נשאר מחובר בעיקר לאמו ולא מרגיש חיבור עם אביו ועם כל מה שאביו מסמל, כולל ההטרוסקסואליות של אביו והעולם ההטרוסקסואלי בכלל.

אבל בגלל הגנים שלו הוא בכל זאת משתוקק לחיבור הזה עם אביו, ומתחיל להתרעם נגד אבא וגברים אחרים כשצרכי החיבור הבריאים האלה לא באים לידי סיפוק. הוא מרגיש דחוי, הוא רוצה חיבור אבל הוא מתחיל לדחות בחזרה - מנגנון הגנה שנוצרה כדי למנוע כאב נוסף בעקבות הצורך הבלתי-ממומש הזה. את כל זה הוא מרגיש עמוקות, והדחייה מגברים ומהעולם הגברי עלולה להימשך לאורך כל חייו, אלא אם כן הוא נכנס לטיפול. הוא רוצה אותם, הוא שונא אותם. מאוחר יותר, הודות לטסטוסטרון, הוא הופך את הצורך הבלתי-ממומש הזה לחיבור זכרי, לדבר מיני, ובגיל ההתבגרות או מאוחר יותר, פתאום הוא מגלה מת"מים.

מחנה הסקוואיות

בינתיים, החיבור שלו לאימו נשארת. הוא דוחה את אבא, או לפחות את הגבריות שלו - ואיתה, את הגבריות של כל בני גילו. במילים אחרות - בתוך המשפחה שלו - הוא חי במחנה הנשים. בואו נתבונן בהשלכות של זה על הפוטנציאל ההטרוסקסואלי שלו. כפי שמחקר התאומים הזהים האוסטרלי בשנת 2000 הוכיח, לכולם יש פוטנציאל הטרוסקסואלי מולד, ללא יוצא מן הכלל. אבל גברים רבים עם מת"מים לא מרגישים אותו. הם לא מרגישים שום דבר כלפי נשים. הם כן מחבבים נשים, הם מסתדרים איתן יופי, נשים עשויות להיות החברים הכי טובים שלהם, אבל לעולם לא ירגישו משהו כלפי אישה במובן המיני או רומנטי. כמה מוזר! מה קורה פה?

גלובר כותב על הנושא הזה, אבל אנחנו חייבים להוסיף שספרו לא מוקדש באופן מיוחד לגברים המתמודדים עם מת"מים. אבל התובנות שלו זכו לשם עולמי, והן מוסיפות להבנתנו של מצבם של גברים בעלי מת"מים.

"כל ילד קטן מתאהב באופן טבעי עם אמו ורצונו שהיא תהיה רק שלו. אמהות בריאות ואבות עוזרים לבנם לעבור בהצלחה את השלב ההתפתחותי הנורמלי הזה. כשהם עושים כן, הילד נבדל מאמו, הוא מתחבר עם גברים, ונהיה פתוח לקשר אינטימי עם אישה אחרת כשהוא מגיע לבגרות.

כל הורה משחק תפקיד משמעותי אחר בליווי המעבר הבריא הזה. קודם כל, האם צריכה לדעת כיצד להעניק מספיק כדי למלא את צריכיו של הילד מבלי ליצור תלות הדדית. היא צריכה לדעת גם איך לספק את צרכיה שלה, כך שהיא לא תתפתה להשתמש בבנה כדי למלא את החלל. שנית, האב צריך להיות נוכח וליצור חיבור בריא עם בנו. חיבור זה עוזר לילד הקט לצאת מחיקה הנוח של אימו אל עבר העולם המאתגר של גברים.

כפי שצויין לעיל, רוב "בחורים נחמדים" לא מדווחים על קשר קרוב עם אביהם בילדות. כתוצאה מכך, רוב "בחורים נחמדים" נאלצו ליצור חיבור לא בריא עם אמם. חיבור זה עלול היה להיווצר אם הילד היה צריך לרצות אימא כועסת, ביקורתית או שתלטנית. ברוב המקרים, חיבור זה הגיע כתוצאה מכך שהילד נאלץ לטפל באימא נזקקת (מבחינה רגשית), תלותית או חונקת. בהיעדר אבא תומך, בנים אלה נאלצו לנתב מצב בלתי אפשרי - לבד.

שני מצבי הילדות - הניסיון לרצות אימא כועסת או שתלטנית, או ההפיכה לפרטנר הקטן של אמא - יצרו דינמיקה בה "בחורים נחמדים" נהיו, בתת-מודע, מונוגמיים עם אימא ולא נבדלו מהן באופן בריא."

הדחקת הגבריות

על מנת להישאר בקשר קרוב עם ה"סקוואיות" (הנשים במחנה האינדיאני), על מנת להיות אחד מהסקוואיות אבל בו זמנית להישאר לא-בת, הבן שלא רוכב על סוסים עם הלוחמים הזכרים חייב ללמוד להדחיק את הזכריות שלו, את התכונות הזכריות וכל רמז של דחפים מינים. כשהוא מדבר עם הנשים או משחק עם הבנות, הוא כביכול יוצר מסך של זכוכית בינו לבין המין הנשי - הוא יכול לראות אותן, לשמוע אותן, לתקשר איתן, אבל מסך הזכוכית ימנע מהפין שלו להתקרב אי פעם לסקוואיות. הוא לא יתקבל בדיוק כפרטנר החדש של אימא אם יש לו דחפים מיניים, והוא לאט לאט מדחיק כל סימן של גבריות.

מצד אחד, כפי שד"ר גלובר מסביר (לעיל), זה בתוך החברה הנוכחית שנשים ופמניסטים תקיפים מכתיבים יותר מאי פעם כיצד בנים צריכים להזדהות בתור זכרים. אבל אנחנו ניקח את זה צעד אחד קדימה מגלובר. זה גם הילד עצמו שגורם ליצירת מסך הזכוכית בין זכריותו המלבלבת לבין​ הנשים בצד השני של הזכוכית. הזכריות שלו מהווה איום - כך הוא מרגיש. היא דבר אסור. הוא לא יכול להסתובב בחשאי במחנה הסקוואיות ולהוות איום מיני על הנשים שנמצאות שם, בזמן שהוא עושה את עצמו כאחת מהן. הוא ירגיש רגשות אשמה חזקים, וזה יהיה מדי מבלבל. זה ירגיש כמעט כמו יחסי עריות אם הוא יהיה זכר אמיתי במשכנו הנוכחי. כתוצאה מכך, הדחפים ההטרוסקסואליים ייקטעו בעודם באיבם.

עוד יותר חשוב - מי הקוטע? החברה? אימא? אבא? אבקת פיות הומוסקסואלית שפוזרה עליו, שהגיעה משום מקום, כפי שמתעקשים היום הומואים רבים?

הוא גרם לכך במו ידיו, אמנם בתת-מודע. הוא הקוטע, הוא הממשיך להדחיק, והוא האדם שעומד באתגר, בשלב יותר מתקדם בחיים, ומתבונן היטב במה שהוא עשה.

הוויגוואם מזכוכית

במילים אחרות, אתה חי בתוך וויגוואם העשוי מזכוכית. אתה נמצא שם, כולם רואים אותך, אבל אתה מנותק - למזלך - מהנשים במובן המיני של המילה בשל מסך הזכוכית שמסובב אותך. לא הפכת לאישה, אתה נאמן למגדר שלך. ובתוך תוכך, זה מרגיש טוב. הנאמנות הזאת היא דחף מושרה-גנטית.

אבל בינתיים, לצערך, אתה גם מנותק מגברים. והכמיהה הזאת להיות חלק מלהקת הזכרים, לעולם לא תיעלם. היא היא ההשתוקקותך הסודית, העולם הפנימי הפרטי שלך, והיא מאוחר יותר הופכת לדבר מיני על ידי טסטוסטרון. והדחף המושרה-טסטוסטרון הזה ממלא כל כך הרבה מחייך. והוא ימשיך כך עד סוף ימיך אם לא תתבונן בו.

הבית שלך הפך לוויגוואם מזכוכית בקצה מחנה הסקוואיות. רבים לא שמים לב למבנה הכה-מוזר הזה, אולי מפני שהוא וויגוואם שקוף, ואתה לא מושך תשומת לב כי אתה לא עושה יותר מדי. אחרי הכל, גברים עם מת"מים לעתים קרובות נחשבים כביישנים. אולי למדת אפילו לעשות את עצמך שקוף כמעט לחלוטין. אין מקום במחנה הסקוואיות לבן שעושה רעש, שמתחצף, למחוספס אחד קטן. בנים כאלה רוכבים על סוסים עם הלוחמים הזכרים, ולומדים שם להקים רעש ולהשתחצן. הם נופלים מהסוסים שלהם מדי פעם, וכך לומדים להסתגל לכאב ולמצבים מפחידים בזמן שהלוחמים הזכרים שמים עליהם עין מאשרת.

אז מתפשטת הבדידות, ותחושה משונה של ניכור מתחילה לצמוח, הרגשה שרק גברים המתמודדים עם מכישות תוך-מגדריות מסוגלים להבין באמת. הם הופכים לפרש הבודד, הדוהר אל עבר השקיעה. אבל מה קורה לפרש הבודד הזה כשהוא אכן נעלם בתוך השקיעה? (לכל הבני-עשרים כאן, הפרש הבודד הינו תכנית טלוויזיה ישנה - תגגלו אותה בסמארטפון!) בתכנית מופיע קאובוי רוכב על הסוס שלו ועושה מעשי צדק גדולים, בודד אך נתמך על ידי חברו האינדיאני הרוכב על סוסון. איזה חבר, וכמה אהבתי את זה בגיל 12 עם הופעתן של המת"מים!

קליפת צדפה

בדיוק לפני כמה ימים, כתב לי גארי:

“מה שבאמת מפריע לי לאחרונה זה שהיום, בגיל 60, נוכחתי להבין שחייתי 90% מחיי כ'אנונימי'. אף פעם לא רציתי שמישהו יגלה את 'האני האמיתי'. לא הצלחתי להיפתח מול נשים, ולהראות להן מי אני באמת. בהתחלה איבחנו אותי אנשים כביישן, זה היה נכון, אבל הביישנות הזאת נמסה ועברה ממני. ועדיין, עוד יותר גרוע הייתה הטראומה שעברתי עם דחייה והשפלה שביצעו אנשים שרציתי בתור חברים. בסוף, פשוט נסוגתי אל תוך קליפת הצדפה שלו וסגרתי אותה חזק!"

בניגוד למה ששר פול מקרטני, אנחנו לא חיים בתוך צוללת צהובה. אנחנו, הגברים עם מת"מים, חיים בתוך וויגוואם מזכוכית. או בתוך קליפת צדפה, במקרה של גארי.

אתה לא הצטרפת לצוערי הלוחמים הרוכבים על סוסים, הלומדים איך להיות גיבור אינדיאני זכר. לקומזיץ של הצוערים אתה לא מוזמן. אתה עישנת את מקטרת השלום. כן, עם הנשים בתוך מחנה הסקוואיות, ולא עם עמיתיך צוערי הלוחמים המותשים משדה הקרב, שפחדו לעתים בלמדם איך להיות גבר אמיתי. לא נפלת מסוס חסר אוכף. מעולם לא הרגשת את הכאב הזה, המשבית אותך למשך ימים. לנוחיותך, סגרת חזק את קליפת הצדפה. והצלחת להתחמק, ככל שהשנים עברו. פשוט נשארת בתוך הוויגוואם מזכוכית שלך במחנה הסווקאיות, כחלק מהנוף. כולן קיבל את הילד הזכר המיוחד הזה היושב בשוליים, שאי פעם לא הרים את קולו ולא השוויץ, ושעישן את מקטרת השלום עם הנשים על מנת שירגיש מקובל (לא בין הגברים). והיום אתה בן 60, מלא חרטות.

כל הזמן הזה לא נתת לאף אחד להפיל את הוויגוואם הנוח הזה, להפוך אותו על ראשו כדי שתוכל לעמוד בעולם החופשי, להרגיש ולנשום אוויר אחר ולראות כל נוף אחר. זה עשית במו ידיך. הלא הגיע הזמן לשינוי?

גילוי משיכותיך למין השני

על ידי כך שהרגשת כל כך בנוח והכחשת כל משיכה למין השני שרק צצה, הנצחת הכחשה נערותית של משיכות למין השני תוך כדי שלמדת איך לחיות בעולם ובו זמנית להישאר תמים ונאמן למחנה הסקוואיות. אבל הפין שלך המשיך לגדול בחשאי, ולאיזה גודל הוא יכול להגיע! הוא בילבל אותך, הפין הארור הזה.

הצלחת אז ותמיד תצליח להשתייך לנשים, לפמניסטים, למחנה הסקאוויות, ובינתיים להגיע לפורקן אחרי פורקן כשאתה מפנטז על גברים גאים בעצמם הרוכבים על גבי סוסים, חשופי חזה, עם שרירים וגישה של לוחם גיבור, מוכנים להציל את העולם. גברים רבים עם מת"מים עוד ינסו לממש את תכנית הטלוויזיה הזאת בעזרת מכנסי עור, שפם ורכיבות בודדות אל עבר השקיעה. אבל לאן ללכת למחרת, כשהפורקן כבר נגמר ועבר? מי אתה, כשהבדידות שוב מתפשטת בקרבך? איך מתמודדים עם הניכור, והתחושה המשונה הזאת שיש לכולנו במשותף?

האתגר הוא לגלות מחדש את המשיכות האלה למין השני, כפי שצצו לך בגיל ההתבגרות, ושאתה הרחקת אחת אחרי השנייה. זה עשית במו ידיך, והדבר בידיך לחוות אותן שוב, לדהור הלאה, כפי שכל לוחם אינדיאני דהר על גבי הסוס שלו. הרגשות האלה עדיין נמצאים שם. צמצמת כל צורה של רגשות מיניים כלפי אימך ואחיותיך, אבל גם השלכת, הקרנת, את אותה ההבלגה על כל אישה שפגשת ופוגש.

הדבר נהיה הכחשה כללית של מיניות כלפי המין השני - הכחשה המגנה עליך מלהסתבך עם בנות משפחתך, אבל גם המונעות ממך פעילות מינית עם כל אישה אחרת בעולם. אתה משליך, מקרין, ואתה הוא זה שצריך לכבות את המקרן הזה בנפש.

אבל איך?

דבר ראשון, אתה צריך להבין ולהודות בכך שמתחת לשכבה של משיכות תוך-מגדרית, ישנה גם שכבה של משיכות למין השני, חזקה ומספקת באותה רמה, כפי שמשתקף במחקר התאומים האוסטרלי. אם אינך חפץ לחזור על שלבים אלה אלא מעדיף להיצמד לאידאולוגיית המיינסטרים העכשווית שאם יש לך מת"מים אתה לא יכול להרגיש משיכות לנשים, אז שכח מזה. פשוט ככה. אל תבזבז את הזמן שלך, ואל תבזבז את הזמן שלי.

דבר שני, אתה צריך להודות בכך שאתה מסתדר יופי עם נשים, ושלהיות החבר שלהן זה מספק למדי, אלא שאתה נמצא רק בתוך איזור הנוחות שלך, במקום די מרוחק.

דבר שלישי, אתה צריך לראות שאתה חי בתוך (ואף יצרת) וויגוואם מיחד מזכוכית מגנה, בתוכה תמיד הרגשת בנוח עם נשים, במיוחד מפני שרגשותיך ההטרוסקסואליות תמיד הרגישו כל כך לא נוחות, עד כדי כך שלא רצית אותם.

דבר רביעי, אתה צריך להבין שהבעיה שלך אינה משיכות תוך-מגדריות לא רצויות - הבעיה שלך היא משיכות למין השני לא רצויות!

אתה כן יכול ללמוד לרכוב על סוסים עם הגברים אחרי כל השנים האלה, על מנת להעניק יחס לצרכים לא-מסופקים, ואתה יכול ללמוד להרגיש טוב לגבי גברים סטרייטים ולהיות חלק מלהקת הלוחמים הזאת על ידי יציאתך ממחנה הסקוואיות, על ידי כך שאתה מושיט אל הגברים את היד ומבלה איתם זמן ועושה איתם דברים, אבל מתוך ההבנה שיצירת הזכוכית המגנה בינך לבין כל הנשים שאתה פוגש (מחוץ לתא המשפחתי) היא דבר שרק אתה מסוגל לעשות, עמוק עמוק בתוך הנפש.

זוהי ההתנגדות שלך שבנית מזמן מזמן, אלו ההשלכות שאתה מייצר מדי יום, וזהו העתיד שלך שאתה יכול לתפוס בידיך בצורה מוצלחת, על ידי פיתוח המודעות למסך הזכוכית. וברגע שאתה רואה אותו, ברגע שאתה קולט שאתה מרסן רגשות לגיטימיים, וברגע שאתה מבין שריסון זה כבר לא משרת אותך, אתה תתחיל להשתחרר מהאזיקים של מחנה הסקוואיות, ותתחיל לחזור לשם בתור גבר חופשי - ה"גיי ליבריישן" האולטימטיבי. ("גיי ליבריישן" הינו תנועה שמטרתה להסיר אפליה חברתית ומשפטית נגד הומוסקסואלים.)

ההשמך יבוא.

יוב ברנדסון, MD