סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 4/24: להשתחרר ממחנה ה"סקוואיות"

בפוסט הקודם, הראינו שהבעיה שלך היא שאתה חיית בתוך מחנה הסקוואיות (נשים אינדיאניות) במשך שנות הילדות. שם למדת להדחיק ולהכחיש כל רמז של משיכות למין השני. אבל איך הצלחת לשרוד? מה קרה לך, באיזו דרך למדת להתאים את עצמך לשם? וחשוב מכל, איך משתחררים מהאזיקים האלה?

תרומתה של הפכיסולוגיה ההתפתחותית

ד"ר רוס רוזנברג

ישנם פעילים לזכויות הומואים ולסביות שמתעקשים וטוענים כי מה שחווית בנערות לא רלוונטי לחלוטין בנוגע למיניות העכשווית שלך, ושהמטפלים פשוט "קוראים לתוך ההומוסקסואליות שלך".

על מנת להגן על חשיבותה של הפסיכולוגיה ההתפתחותת, הפסיכותרפיסט רוס רוזנברג כותב בפרק 1 של ספרו "The Human Manget Syndrome (תסמונת המגנט האנושי)" (2013):

“כמה שנרצה, לא נוכל להתעלם מעובדות מסוימות של החיים, שאינן נתונות לוויכוח: אנחנו נצטרך לשלם מיסים, אנחנו נזדקן, ככל הנראה נעלה במשקל כמה קילו, ותמיד נהיה קשורים לילדות שלנו. סיגמונד פרויד צדק - אכן, אנחנו יצורים מהעבר שלנו, מושפעים יותר משנתינו המכוננות (ה-5-6 שנים הראשונות) מאשר אירועים ונסיבות שהתרחשו בעבר הקרוב יותר. למרות שהגנים כן משחקים תפקיד משמעותי בקביעת ה"אני" הבוגר, האופן בו התייחסו אלינו בתור ילדים, קשורה באופן בלתי-נפרד לבריאות הנפש שלנו בתור מבוגרים. לא משנה אם נחבק את ההיסטוריה המיוחדת של הילדות שלנו או שננסה להשתיק אותה, אין דרך להכחיש את השפעתה על חיינו."

לא מכיר דרך אחרת

בתור אדם עם משיכות תוך-מגדריות (מת"מים), גדלת וצמחת בתוך מחנה הסקוואיות (ראה חלק 3). אתה לא באמת שייך, אבל בכל זאת הכנסת את עצמך לשם. זאת הייתה אסטרטגיית הישרדות. הכל נראה כאילו הולך חלק, אבל בסוף היום אתה מוצא את עצמך משתוקק - לא לסקאוויות הסובבות אותך, אלא לעמיתיך, לצוערי הלוחמים הזכרים, שרוכבים עם הגברים על גבי סוסים. בינתיים, הצלחת לבנות לעצמך חומה מזכוכית שתשמור על מרחק המיניות שלך מהאוכלוסייה שבתוך מחנה הנקבות.

אבל בסתר, ניסית בכל זאת להזדהות כזכר בתוך מחנה הסקוואיות. ובתוך תוכך, אתה משתוקק ללא הרף לעמיתיך הזכרים, מתוך תחושה שאתה נשארת מאחור. אתה מעריץ אותם, מתגעגע אליהם, צריך אותם, כמֵה אליהם, וכשההורמונים הטבעיים התחילו להיכנס לתפקיד בסביבות גיל 12, הפכת את הבנים לאובייקטים מיניים. וזה הרי מרגיש טוב, כי הטסטוסטרון הוא הורמון זכרי נורמלי שעושה את עבודתו - זה מרגיש טבעי. ולכן המת"מים שלך מרגישים טבעיים ובריאים - אתה לא מכיר דרך אחרת.

אבל כל זה כל כך מבלבל. אתה מרגיש נורמלי, אבל כל אחד אחר, ובמיוחד עמיתיך הזכרים, נראים שונים. פתאום אתה מתחיל לקלוט את זה.

האנק

חבר שלי, האנק, נולד חרש. הוא אמר לי (הוא לימד אותי את שפת הסימנים) שבגיל 12 הוא פתאום גילה שהוא חרש. אני צחקתי: איך זה שאתה לומד בבית ספר לחרשים כבר מגיל 3, למדת את שפת הסימנים וכיצד לתקשר, ואתה עוד לא יודע שאתה חרש, גם בגיל 12? הוא הסביר שלהיות חרש היה בשבילו הדבר הנורמלי. הוא לא ידע שיש עולם אחר אי שם - הוא פשוט קיבל את החיים כמו שהם. ואף פעם לא עלה על דעתו שאולי הבעיה אצלו. הוא תמיד חשב שאנשים בעלי יכולת שמיעה, הם האנשים שלא מצליחים לתקשר איתו. הם היו הבעיה, ככה הוא הרגיש. והוא ריחם עליהם. "אני לא הבעיה", ככה הוא הרגיש עד גיל 12.

החיים של לא-בת

וככה זה עבור לא-בת במחנה הסקוואיות. אתה לא מכיר דרך אחרת, ואתה מרגיש שבעיית הניכור ממוקמת לא בתוכך, אלא בחוץ. בינתיים, הקיצונים בתנועת שחרור ההומואים והלסביות דאגו להסב, בעזרת שכלתנות יתר, את ההרגשה הזאת לתפיסת עולם שלמה, דרכה הם גורמים אפילו לעצמם להרגיש לא בנוח, בהגדרתם את עצמם, בסופו של דבר, כתת-קבוצה של המין האנושי עם "גנים הומוסקסואליים" חמקמקים (גנים הומוסקסואליים לא קיימים - מאמר באנגלית). כשאתה מקבל על עצמך את התיוג "הומו", אתה נפרד ברמה העקרונית מהפוטנציאל המולד (אמנם לא מורגש) ההטרוסקסואלי שלך, ככל הנראה אחת ולתמיד. לצעד כזה יש חסרונות.

אתה מקבל את הניכור שלך כחלק מהחיים. אתה מגדיר את העובדה שאתה מרגיש שונה כבעיה של האחר, ואתה נפרד - לעולם - מהאפשרות להיות אחד הלוחמים על גב הסוס. זאת נבואה המגשימה את עצמה.

בינתיים, ישנו סימן מובהק לגבי כמה אתה מאושר עם החיים שלך בקרב הסקוואיות: אתה חווה פנטזיות תמידיות סביב החזה השרירי החשוף של עמיתך - אתה לא מצליח להוציא אותו מדעתך אפילו לשנייה כשאתה מסתובב ברחוב.

אתה מרגיש שיש משהו מאוד מסתורי סביב הלוחמים הזכרים האלה, חבר'ה שאותם אתה רוצה וצריך, אבל שאחד מהם לעולם לא תהיה. אתה תמיד נוכח במחנה הסקוואיות מבחינה פיזית, אבל אי שם בנפש אתה מתגעגע בחשאי, משקיף על האופק ומחפש את העמיתים האלה שלך על גבי הסוסים, בני אדם שנראים כאילו אין להם כל דאגה בעולם כשזה מגיע לענייני זהות. זה מציק.

האם זה גורלך הבלתי-נמנע שתקבל את הריחוק מעמיתיך הזכרים כחלק מהחיים, כשכל היום והלילה לבך כואב מגעגוע? עבור האנק עם החרשות שלו, הריחוק הזה מולד. אבל האם זה נכון גם לגבי בחורים הומואים? במיוחד כשאתה לוקח בחשבון שמונחים כמו "הומו" ו"נטייה מינית" הם רק תיוגים, חדשים יחסית מבחינה היסטורית, ושעקב שימוש תדיר ברחבי עולם, התחילו לחיות חיים משלהם. הם מתחזים היום כאילו הם ישויות אמיתיות.

המונח "נטייה מינית" משווק כאילו הוא מצב בסיסי סיבתי. אבל האמת היא שהמונח הוא הכללה גורפת, המצאה כוזבת של פסאודו-מדע (אנטי-פסיכיאטריה - מאמר באנגלית) אשר כובלת אותך, מכתימה אותך ומשאירה אותך נעול בתוך עולם לא רצוי בודד. (החוקרים מאייר ומקהיו הפריכו לאחרונה את המיתוס "נולדתי ככה", בסקירה מקיפה וממצה של אלפי מאמרים, הקלק כאן - מאמר באנגלית)

הדברים היחידים שביכולתנו לאמת הם הרגשות וההסטוריה האישית שלך - אלה הישויות האמיתיות היחידיות שיש ברשותנו לחקור.

כשמדובר ברכיבה על הסוסים, אלן מדינג'ר בספרו האדיר (באנגלית) "Growth into Manhood (הצמיחה אל תוך הגבריות)", יראה לך כיצד להושיט יד לעמיתיך, לעלות על הסוס ובסופו של דבר להצטרף לכנופיה. כותב המוציא לאור:

"(ספר זה מהווה) תכנית פריצת דרך עבור זכרים להיכנס מחדש לעולם הגברים. מה קורה כשילד גדל באופן פיזי ונהיה זכר בוגר, אך מחמיץ חלק מהחוויות והקשרים שתורמים ליצירת גבריות שלמה? אלן מדינג'ר כותב עבור כאלה גברים ועבור אלה שאכפת להם מהם."

לשאול את השאלות הנכונות

אבל יש בעיה. חיית בתוך מחנה הסקוואיות כל כך הרבה זמן, בטח זה השפיע עליך. לא ייתכן שאתה פשוט מגיש מועמדות להתלמד אצל הזכרים, לנשום את האוויר של השטח הפתוח ולדהור במלוא המהירות והכיף, סוף סוף בבית, ואז באורח פלא, משיכות למין השני פשוט מופיעות! זה עד כדי כך פשוט?

יש עוד: צריך לבחון את צורת החשיבה שלך, או בעצם, את כל מה שעיצב אותך להיות האדם שאתה היום. מה אירע לך? הכל היה באמת כל כך חלק במחנה הסקוואיות? יש לך משם רק זיכרונות ורודים? כל הדחפים שלך מצאו ביטוי? ילדות מאושרת? האם אתה באמת מבין את פירוש המונח "דחפים לגיטימיים"? האם אתה יודע בכלל מהם "צרכים"?

והשאלה הקשה ביותר: האם אימך טיפלה בך, או שאתה טיפלת בה?

סביר להניח שהיא הייתה מתוקה, היא עטפה אותך בכל אהבתה, או אולי היא הייתה משוגעת ובלתי צפויה, או חולה כרונית, ואז "האתה הרגיש" גרם לה להרגיש טוב, ואם היה צריך, היית מרפא לה את השיגעון והנזקקות. אבל לאיזה סוג קשר ילדים טובים במחנה הסקוואיות מכניסים את עצמם? איך התבלבלת, איבדת או אפילו לא השגת את תחושת הזהות הזכרית שלך, כמו שברור כאור יום שכל עמיתיך היו עושים?

למדע יש הרבה מה לומר בעניין. כל כך ייחודי לא היית, אבל על מנת שתצליח שוב להרגיש, לשנן, להתבונן בשנים הכביכול ורודות האלה בתוך הוויגוואם (אוהל אינדיאני) שלך, אתה זקוק לתיאור של הילדות שלך. נהיית זר במחנה הסקוואיות - נסבל אמנם, אבל בכל זאת זר. שלא נדבר על העמיתים שרכבו נגד הרוח על הסוסים. אתה מגלה שאתה "חסר בית" - לא חלק מאף אחת משתי הקבוצות המבוססות על מגדר. עצבות איומה מתפשטת.

עבור גברים רבים, ההומוסקסואליות הופכת ל"אנדרטה של ילד אבוד", מצבת זיכרון שאתה סוחב איתך אי שם בנפש בזמן שאתה נאבק כדי לייצב את הזהות שלך.

או, כפי שכותב הפסיכולוג המבריק ד"ר ג'וסף ניקולוסי בספרו "Shame and Attachment Loss ("הבושה ואובדן ההתחברות"):

“לפי זה, ניתן להבין את ההומוסקסואליות כצורה פתולוגית של התאבלות."

בואו נבקר שוב את הילד האבוד, נרגיע אותו, נחבק אותו, את הילד הבודד הזה הנמצא בשולי החברה, הילד שלא הכיר דרך אחרת. לא ראו אותך. כולם היו עסוקים מדי בעצמם, כל אחד עם הסיבות שלו.

הבושה - הרגשת הליבה עם מת"מים

עמיתיך רכבו בשטח על גבי סוסים, ואתה ישבת בתוך וויגוואם ותפרת בדים (לבושתי, אהבתי לתפור יותר מלשחק רוגבי!). אתה יודע שאתה בן, ותחושה עמוקה של בושה מתפשטת, תחושה שתלווה אותך לאורך כל חייך.

אתה יודע היטב שבנים מתגברים על הפחד וצומחים על ידי כך שהם נועזים להיות מי שהם, אתה יודע שהם מסתכנים ויוצאים לארץ הגברים, הם מדברים עם זכרים בוגרים, הם מרגישים אחד עם הזכרים, הם הולכים ועושים דברים גבריים, ואתה יודע היטב שאתה לא. תחושה עמוקה של עצבות מתגנבת, אף רחמים עצמיים, ואתה בקנאתך מגניב הצצה אל עבר ההעזה הזאת של להיות ילד זכר אמיתי. איך הם עושים את זה, אתה תוהה לעצמך?

ד"ר ג'וסף ניקולוסי

התנתקת מאביך או מדמויות אבהיות לאחר מערך של ניסיונות כושלים לזכות בהכרה, בהערכה ובחיבוק עבור מי שאתה בתהליך ההזדהות ההזכרית שלך. כפי שאומר ד"ר ניקולוסי:

"הגבריות הינה הישג, לא 'נתון', ואחת שחשופה לפגיעה התפתחותית."

בשנות ההתפתחות החשובות האלה, היית כועס, נהיית ילד קשה, ועשית כל מה שילד בן שנתיים או שלוש יכול לעשות כדי להשיג את תשומת לב ההכרחית הזאת. והדרך בה הגיבו למחאה האינפנטילית שלך, לרוב מאופיינת על ידי דיכוי, גרמה לך להיסגר, ולחוש טינה. קיבלת החלטה (עד כמה שילד בן שלוש מסוגל "לקבל החלטה") שכל הזכרים יכולים ללכת לעזאזל. בחכמתך התחלת להתגונן מפני המצב הבלתי-אפשרי הזה על ידי ניתוק מאותו גבר, מהכמיהה הזאת, מזכרים בכלל ומכל מה שהם מסמלים.

שחייה של חבורת הבנים

ניקולוסי קורא לזה "ניתוק הגנתי", כלומר נסיגה ממחנה הזכרים ומהתשוקה להתענג ולשחות בתוך הגבריות, הזאת שכל בן אחר מתענג ושוחה בה, כי המטרה נראית חסרת תקווה. (התחושה המפתצתית הזאת של חוסר תקווה בלתי-נמנע, היא אחת מאבני הבניין הרבות של דיכאון מאוחר, מצב נפשי כה נפוץ אצל גברים הומוסקסואלים, הרבה יותר מאשר אצל גברים המזדהים כחווי משיכות למין השני).

אתה התנתקת מאבא, מהגבריות, אבל מעל הכל אתה התנתקת מהעצבות וחוסר התקווה המגיעים בד בבד עם מצב בלתי אפשרי זה. התנתקת מהרגשות הבסיסיים השליליים שלך. כשמצאת את עצמך במצב מבודד זה, ניתוק הגנתי מזכרים אחרים או מ"הזכר" היווה דרך יחסית מספיקה להתמודד עם 'עצמך'. כמה מעט אתה יודע, ילד נאבק בן שלוש! עשית טוב! אתה חכם! אבל כמה אתה בודד… למרבה הצער, סללת דרך למאבק לכל החיים!

אף אחד לא יודע חוץ ממך, ולא מעט פעמים ההרגשה הקדמונית הזאת, הכעס המקורי ואסטרטגיית ההתמודדות ירדו אל מתחת לפני השטח, וגרמו לסערות בחייך להירגע כך שלא תהיה כועס/עוין/עצוב יותר. הפכת לילד טוב ירושלים, ויחד עם ריעותיך הבנות, התחלת לסרוג או לתפור או לשחק משחקים של בנות כמו קפיצה בחבל והקפצת כדורים - ובינתיים, סובבת את עצמך עם חומה מזכוכית נגד-מינית על מנת להישאר קביל, ולקבל אהבה וחיבוק במחנה הסקוואיות.

שהרי מחנה הסקוואיות הוא נועד רק סקוואיות גדולות, סקוואיות קטנות, ולילד המזדמן מדי פעם שלעולם לא יתפתח לזכר במלוא מובן המילה. צריך שיהיה אפשר לסמוך על ילדים טובים במחנה הסקוואיות, שהם יקיימו את הצד שלהם של ה"עסקה". מותר להיות נער חתיך וגברי רק כשאתה נמצא בשטח, צוחק ומתגרה בבנים האחרים ונהנה מזה כי לכולכם יש אינטרס משותף: פיתוח הגבריות. אבל בתוך מחנה הסקוואיות? בשום פנים ואופן לא.

אתה מוצא את עצמך בתוך 'קשירה כפולה', נמשך לעצם הדבר שרצית להיות אך אינך יכול להיות. וקשירה כפולה זו כואבת. השיגעון הזה עלול להימשך כל החיים.

אתה נכנס לאתר פורנו גיי כדי להיפגש בצ'אט, והבחור השני מבקש ממך להדליק את המצלמה. "נו, תראה לי מה יש לך, בבקשה, אני מתחנן, רק לרגע. בבקשה, רק בשבילי?" עוד נאבק בודד כמוך, פגישת צ'אט עם עוד תושב של מחנה הסקוואיות. "היי גבר, הנה הגוף שלי. אוהב אותו?"

בחוץ, בשטח, ברכיבה עם החבר'ה, אפשר להתבדח על הגבריות, להצחיק את הבנים האחרים, דבר שמביא להערכה עצמית מוגברת. אבל מחנה הסקוואיות אינו המקום בו עושים דבר כזה.

ניתוק עוין מנשים

אלמנט שמדלגים עליו הרבה בטיפול יציאה מההומוסקסואליות, הוא העובדה שלא רק שהתנתקת בצורה הגָנָתית מ(דמות)האב, אלא גם מהאם.

אצל גברים בעלי מת"מים ישנו ניתוק הגנתי כפול, כל אחד עם המקור המיוחד לו, כל אחד שמוביל לקבוצת רגשות אחרת, וכל אחד שאיתו אתה צריך להתמודד בנפרד כדי להשיב את הביטחון בעצמך, בעולם ובאנשים סביבך. בקיצור, יש לך בעיות סביב אבא, אבל יש לך גם בעיות סביב אימא, הרבה יותר ממה שגברים רבים עם מת"מים מודעים אליהן.

הניתוק שלך מאימא התרחש בגיל מאוחר יותר מהניתוק שלך מאבא או מהדמות האבהית/מהגבריות בכלל. הניתוק מאימא או נקבות בכלל הוא תוצאה של הדרך בה הרגשת והיחס שקיבלת במחנה הסקוואיות. נרחיב על זה בחלק 5.

אחרי כמה שנים, מתפשטת בך טינה, תחושה עמוקה של סלידה, כעס וזעם על כך שהיית הבן הנטראלי שגדל בשוליים, במקום בו אתה לא באמת שייך ולא משתוקק אליו. אתה משתוקק, אחרי הכל, לעמיתים הבנים הדוהרים בשטח, חשופי החזה, שריריים ושזופים - איך שאתה היית יכול להיות. אחרי הכל, אתה ילד, ובאופן פוטנציאלי, גבר! אולם, אתה כן מרגיש קצת גאווה בעצמך במחנה הסקוואיות, אתה כן מקבל קצת סיפוק מהיותך הילד הטוב, מהיותך "מר מושלם", ואולי מהיותך התלמיד האהוב של המורה, אבל בו זמנית אתה מרגיש ניכור מטריף - ורצון עמוק להשתחרר.

פיתחת שנאה חשאית כלפי המצב הזה בזמן שכמיהתך לזכרים מתחזקת בשל חברנו הטוב, הטסטוסטרון. ההורמון הזה יוצר התפרצויות של תאווה, זקפות, התאהבויות, ותחושה מוזרה של כמיהה למגע זכרי ואישור גברי. זאת האובססיה העמוקה שלך ביותר, אחת שנוצרה מזמן מזמן, כמעט בשחר המודעות העצמית שלך בתור ילד. בגיל ההתבגרות, זה כאילו שהטסטוסטרון שולח לך איתות עשן - זה מבלבל מאוד, ופרטי ביותר.

אף אחד לא ככה, זה ברור, ובכל זאת שוב תחושה של בושה מתפשטת וגורמת לך להיות עוד יותר ביישן. הכעס שלך גורם לך להרגיש רע לגבי עצמך. אני שובב. הן לא יודעות איזה בוגד הייתי יכול להיות במחנה הסקוואיות, אילו הייתי נועז להיות אני. ולכן אני שותק.

בגלל הטינה הזאת, עוד קשירה כפולה נכנסת: אתה מאוד אוהב להיות עם הנשים, אבל אתה גם שונא את מחנה הסקוואיות, אתה מתנתק מהנשים. אתה אוהב, אתה שונא, אוהב, שונא, אוהב, שונא… עוד אבן בניין של דיכאון. למה זה קורה לי?

נרקיסיזם הורי, האויב של ילדים גדלים

כמעט לכל גבר שחווה מת"מים היו הורים שלא הצליחו לראות או להודות במצבי הניתוק של בנם. הוא היה ילד כל כך טוב! איך יכול להיות שאני בתור הורה הייתי מסוגל לטעות? אנחנו הורים טובים - אנחנו יכולים להוכיח את זה!

וכך הילד הטוב הקטן הופך לסוג של פרס בתחום כישורי הורות, שהוריו יכולים להראות לכולם. בואו תראו! תראו את הציונים שלו. תסתכלו! תראו איך שהוא מנגן בפסנתר. תסתכלו! תראו כמה הוא מנומס, כולם אוהבים את זה. תסתכלו! תראו איך שהוא משחק יפה בשקט בחדר שלו עם התחביבים האישיים שלו. תראו כמה הוא מאושר בחדר שלו, לעולם לא עושה בעיות, הלוואי וכל הילדים היו ככה.

נהיית "מר מושלם", הילד שלעולם לא מפריע להורים, ילד "תחזוקה נמוכה".

————–

במאמר הבא, נעמיק יותר בנושא הזה. כדי להבין, אנחנו צריכים לנתח את הפער העצום שבין המראה החיצוני של ילדי "תחזוקה נמוכה" לבין עולמם הלא-נראה מלא-הגעגועים. אנחנו נגלה לכם כמה שהרגשות של ההורים חשובים הרבה יותר ממצבו של הילד ורגשותיו. לא רק שנתבונן בצרכיו של הילד, אלא גם נתבונן בצרכים הלא-מסופקים של ההורים. נגלה עד כמה הילד עושה מאמץ נואש לעמוד בציפיות של הוריו, אבל לא מצליח להיות עצמו האמיתי או אפילו למצוא את עצמו בתהליך.

אנחנו נַראה איך שבזמן שהוא איבד את עצמו ונהיה ילד אבוד, זרימה פתאומית של טסטוסטרון או מעשה הומוסקסואלי פרוץ, מאוחר יותר, ינשקו לו את הפצעים - כל לחץ, כל נסיגה, כל סבל או כישלון אישי - וייתנו לו להרגיש טוב יותר, עד שלמרבה הצער המרפא הזה נשחק ותוך יום אתה חזרת לנקודת המוצא.

ההליכון מחליף את מחנה הסקוואיות: הקרוסלה של נער מתאבל, שגורר מאחוריו את מצבת הקבר שלו. רגשות אלה, בסופו של דבר, מהווים עוד ועוד אבני בניין של דיכאון מאוחר, וסופו של דבר פרנויה, שאנחנו רואים לעיתים קרובות כל כך בסצינה ההומוסקסואלית.

אבל מצד שני, לעולם לא מאוחר מדי להפוך להיות מה שהיית יכול להיות. לכן, אני מזמין אותך לקפוץ על האוכף ולתפוס את המושכות. תכף תראה מה שמטמינה הנפש שלך. בואו נרכב עם הסוסים.

ההמשך יבוא.

יוב ברנדסון, MD