סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 5/24: הופעתה של ההטרופוביה
ההומוסקסואליות היא ביסודה הטרופוביה, גישה שלילית עמוקה כלפי ההטרוסקסואליות ברמה אישית מאוד. זאת גישה נרכשת - לא נולדת איתה. שורשיה טמונים בילדות, והיא כבר הרבה, הרבה זמן חברה קרובה שלך. אבל מלידה לא. בדיוק כמו שארכנופוביה (פחד חזק ובלתי-הגיוני מעכבישים) אינה דבר שנולדת איתה, גם הטרופוביה לא יכולה להימנות כמצב גנטי. יש לך תפיסה שלילית מושרשת עמוק בנפש, כלפי אינטימיות עם המין השני, ובדרך כלל גם עם אלה שנראים כמו נהנים ממנה. אולי הם לא במודעות הזמינה שלך, אבל עמוק עמוק יש שם פחד, רתיעה והתנגדות.
בסופו של דבר מדובר בהתחמקות, הכחשה ותחושת אי-נוחות שאתה חווה עם העולם החיצוני כולו, כפי שאנחנו נגלה בסדרה הזאת. אנחנו מקווים להראות שכל זה גם משפיע על סקירתך של הפוטנציאל ההטרוסקסואלי המולד שלך. בואו נתבונן בקונפליקט אחד מנדנד ומאוד אישי, שרבים משתדלים לא להרגיש.
1. מהי הבעיה?
כולנו יודעים שיש משהו מסתורי בנוגע למין השני. אבל… הלא אתה מכיר אותן? הלא אתה מרגיש איתן מחובר ומכוון רגשית? ברור שכן! אלא, מהי הבעיה? ככה - האם אתה לא משתדל נואשות להבדיל את עצמך מהגבר-גבר המזעזע ההוא, שנהיה קריקטורה בתרבות המערבית בעשרות השנים האחרונות? האם אתה לא חש רגשות אשמה על כך שאתה בן אדם - זכר - מיני, המפרסם את נוכחותו במחנה הסקוואיות (מחנה הנשים האינדיאני)? הלא אתה חרד מהמושג של הגבריות, ומדחיק את הקונפליקט הפנימי הזה אל תוך אי-קיום? בואו נתבונן ביסורי השנאה העצמית. שורשיהם בבושה, מצב שכולנו חולקים.
2. בושה
“הבושה היא החוויה בה החולשה שלך נודעה בפומבי בצורה פוגעת. כמעט כולנו בעלי מת"מ (משיכה תוך-מגדרית) חווינו בושה ממקור זה או אחר: הבנים לעגו לנו במגרש הספורט, בתנועת הנוער, או במלתחות; ילדים קינטרו לנו בכיתה; או בני משפחה מתחו עלינו ביקורת או השפילו אותנו בבית. רגעים כאלה היו עבורנו מלאי כאב. אבל הנזק ארוך-הטווח נגרם לא מהכאב שהרגשנו בו ברגע. אלא, הוא נגרם מהדרך בה חוויות אלה עיצבו את הדימוי העצמי שלנו ולימדו אותנו להתנתק מרגשותינו על מנת לשרוד את הכאב. במקרים רבים חווינו את הניתוק הזה כחוסר הרגשה, או תחושה שאנחנו נמצאים מחוץ לגוף שלנו.
למדנו להתנתק ככה כי מבחינה רגשית וחברתית, היינו לא-מוכנים למתרחש - הרגשנו מוצפים ממנו. הרגשנו כאילו היינו בעמדה חלשה יותר, כך שלא יכולנו פשוט להעביר את זה בצחוק. ולא יכולנו גם להגיב בהגנה עצמית. אבל הניתוק הזה שלנו לא גרם לכאב הרגשי לעבור. הוא פשוט הודחק אל תוך המחתרת.
לרובנו עם מת"מ, הבושה נמהלה ספציפית עם מגדר שלנו כי הפנמנו מסרים כגון: "זכרים הם רעים", "זה לא טוב להיות זכר", "עבורי זה לא טוב להיות זכר", או "אני לא טוב בזה, בלהיות זכר."
במהלך שנים רבות של חיזוק המסרים הללו, התחלנו לראות את הזכריות שלנו ואת הגבריות של בנים אחרים וגברים, מתוך נקודת המבט הזאת של בושה. רבים מאיתנו היום חשים מנותקים בצורה עמוקה וכרונית מעצמנו כזכרים.
ואולי אנחנו רואים את עצמנו כרעים, לא מספיק טובים, פגומים, או לא ראויים כזכרים. דבר זה עלול להשפיע על כל מערכות היחסים שלנו ועל הציפיות שלנו לגבי עצמנו ואחרים."
3. לשתף את הבושה
אבל מה אם אני משתף את התחושה הכואבת שלי לגבי היותי זכר, עם בחור אחר שגם מרגיש רע כלפי היותו זכר? מה אם יש בחורים אחרים כמוני? מה אם אני לא לבד בעולם? מה אם קיים אי שם חבר אולטימטיבי, רק מחכה לחייך ולהגיד לי שלום? בחור 'רע', אבל אחד שלא רוצה להפוך לגבר-גבר הלועג לנשים, ההוא שכל הנשים, מן הסתם, מרגישות שהוא מתעלל בהן? מה אם לי ולו יש באמת עולם משותף? מה אם היה בעולם חבר אמיתי בשבילי? סוג של אח גדול שדואג לי, ושמרגיע אותי כשאני מרגיש בושה, אשמה ובדידות?
מה אם הייתה כנופיה פרטית שהייתי יכול להצטרף אליה? זה לא היה אדיר?
וואלה! בדיוק גלשתי וחיפשתי בגוגל, ופתאום… (טוב, לא בדיוק פתאום, בעצם גיששתי בכוונה, אבל מה זה משנה?) פתאום, נתקלתי באתר פורנו של גברים שלא מתביישים להעריך גברים אחרים - ושלא מתעללים בנשים. הם לא מתנהגים כמו גבר-גבר כלפי הסקוואיות המסכנות שכולנו יודעים שהן כאלה קורבנות, מושפלות, סובלות מאפליה, ושלעולם לא תצלחנה לחדור דרך תקרת הזכוכית (הגבול הבלתי-נראה שחוסם את התקדמות הנשים מהגעתן לשוויון מלא עם גברים) שכל הנשים מתמודדות איתה. אפילו הילרי קלינטון האשימה את תקרת הזכוכית בסופו של יום! אוי אלהים, ואני אשם במצב הזה של הנשים בגלל היותי זכר!
אהלן, יא חתיך יא הורס! איפה היית כל חיי?
הוא רוצה לנהל צ'אט איתי. "מה? אתה רוצה לראות את הגוף שלי? את הגוף שלי, אמרת? לראות אותי, הקטן? אתה בטח צוחק. רגע, תישאר על הצג…"
בשיחת הצ'אט שלך, שהופך לשיחת וידאו, אתה חש כי גבר רוצה לראות את הגוף שלך - במילים אחרות, הוא רוצה לאשר לך איזה גבר נהדר אתה באמת. היש סיבה טובה לסרב להצעה כזאת פשוטה, זולה וללא מחויבות? זה סך הכל האינטרנט! קליק אחד על "סגור חלון", והכל נעלם: אני יכול ללכת לישון. כמה ממכר. "היי, בחורצ'יק, אתה עדיין נמצא שם?"
"אמרת לפני שעה שגוף שלי נראה נהדר? באמת? מה גרם לך להגיד את זה? אתה רוצה לראות את כל כולי?"
כמה טוב שזה מרגיש. סוף סוף לקבל אישור מזכר. אחד מהחבר'ה. ואם אתה משחק "קשה להשגה", הוא עדיין יישאר בחדר הצ'אט. איזה אישור!
השאלה היא: איך הגעת למצב הזה של חיפוש בחשאי אחרי אישור גברי מהיר וקל (אמנם רדוד) שמצאת באתר פורנו? אתה חי וקיים בעולם בו נראה שזכרים אחרים מעוניינים בנשים כאובייקטים של משיכה מינית, ללא חשש שיהפכו לחלק מעמדת הקרבן כביכול (כלומר: תקרת זכוכית, המין החלש, וכו). ישנן נשים (פמיניסטיות במיוחד) שסבורות שמדובר באכזריות הטהורה של זמננו. אכזריות שאתה לא רוצה לקחת חלק בה.
ולכן אתה דוחה את כל הזירה הזכרית. ולכן 'התינוק נשפך עם המים', כי דחית את תפקידו של הרברבן המגעיל שמשתרר על האישה השבירה ועדינה. אבל איתו זרקת לפח גם את הזכר האמיתי שבתוכך, שאינו נושא בכלל באשמה על אף אחד מה'פשעים' האלה נגד נשים.
שאלתך הבוערת, בסופו של דבר, היא: "האם אני מסוגל להיות גבר אמיתי שאינו מגעיל, מלא שנאה, שתלטני, ותוקפני כלפי נשים?" אתה לא יודע איך להיות כזה, ובשל היעדר דמויות לחיקוי, אתה נכנע ומתגנב בחזרה אל תוך מחנה הסקוואיות עם הזנב בין הרגליים - ומתחבא.
'אני לא מסוגל לפצח את זה' - כך אתה מרגיש. על מנת לעשות סדר מהתסכול המטריף הזה, בואו נחזור אחורה בזמן, לשורשים של כל זה: לצעירותך ולמבנה המשפחה שלך.
4. מבנה המשפחה הטריאדית-נרקיסיסטית
מה קורה בתוך המשפחה הטריאדית-נרקיסיסטית? ולמה זה חשוב? בספרו "הבושה ואובדן ההתקשרות" ("Shame and Attachment Loss"), ד"ר ג'וסף ניקולוסי מתאר תבנית "טריאדית (משולשת)-נרקיסיסטית" במשפחותיהם של גברים הומוסקסואלים רבים.
"תבנית המשפחה המייצרת בן הומוסקסואלי נכשלת, לפי תפיסתנו, במשימת אישור תהליך ההתייחדות הגברית של הילד, בשלב המעצב של ההזדהות המינית. ישנה תבנית משפחה מסויימת שאנו מגלים כשכיחה בהיסטוריה האישית של גברים רבים בעלי מת"מ. תבנית זו מאחדת שני מודלים שמפריעים לתהליך ההתייחדות המגדרית: המשפחה הטריאדית הקלאסית, והמשפחה הנרקיסיסטית. ביחד, הם יוצרים את מה שאני מכנה: המשפחה הטריאדית-נרקיסיסטית."
במילים אחרות, אנו פוגשים הורים שמסיבה זאת או אחרת אינם רואים את בנם כישות בפני עצמה, אלא כשלוחה על עצמם הם. תפיסת העולם שלהם חגה סביב תחומי העניין, התובנות והכמיהות של עצמם. הילד שהם הרו נתפס כמובן מאליו. זהו מצב לא בריא בסביבה לא בריאה עם הורים לא בריאים, ובסופו של דבר הילד ישלם את המחיר מבחינת בריאות נפשו.
 |
| ד"ר אליס מילר |
בין האנשים הראשונים להבחין במשפחות האלה ולתאר את השלכותיהן על הילד, הינה ד"ר אליס מילר, פסיכואנליסטית, בספרה פורץ הדרך 'הדרמה של הילד המחונן' ('The Drama of the Gifted Child' - 1986).
במאמרה, היא מתארת גם את חוסר המוכנות שלך להודות במצב הילדות שלך (תכונה שכיחה בקרב מחנה שחרור הגיי הקיצוני):
"לימד אותנו הניסיון שברשותנו כלי נשק איתן אחד בלבד, במאבקנו נגד מחלת הנפש: הגילוי העצמי המרוגש, וקבלת האמת בהיסטוריה הייחודית של ילדותנו.
ישנם מספרים גדולים של אנשים הסובלים מבעיות, ולעיתים קרובות היו להם הורים רגישים ואכפתיים מהם קיבלו עידוד רב; ועם זאת, אנשים אלה סובלים מדיכאונות חמורים. הם נכנסים לטיפול עם האמונה, איתה הם גדלו, שהילדות שלהם הייתה מאושרת ומוגנת.
לעיתים קרובות מאוד אנחנו נתקלים פה במטופלים מחוננים שקיבלו שבח והערצה עבור כישרונותיהם והישגיהם. כמעט כל המטופלים הללו נגמלו מחיתולים בשנה הראשונה של ינקותם, ורבים מהם, בגיל שנה וחצי ועד גיל חמש, העניקו עזרה בטיפול באחיהם הצעירים. לפי הגישות הכלליות הרווחות, לאנשים האלה - גאוותם של הוריהם - אמורה להיות תחושה חזקה ויציבה של ביטחון עצמי. אבל האמת היא הפוכה לגמרי.
בכל מה שהם לוקחים על עצמם הם מצליחים, ולפעמים למופת; הם נערצים ומושאים של קנאה; הם מוצלחים מתי שהם רק רוצים - וכל זה ללא תועלת. מאחורי כל זה מסתתר דיכאון, הרגשה של ריקנות וניכור, ותחושה שלחיים שלהם אין משמעות.
הם יאשרו לאדם המקשיב להם שהיו להם הורים מבינים, או לפחות אחד כזה, ואם אי פעם היו חסרי הבנה, הילדים הרגישו שהאשמה נמצאת אצלם ובחוסר היכולת שלהם לבטא את עצמם בצורה מתאימה.
הם מספרים את הזיכרונות המוקדמים שלהם ביותר ללא שמץ של אהדה כלפי הילדים שפעם הם היו, ודבר זה בולט ביותר מכיוון שלמטופלים אלה יש לא רק יכולת התבוננות עצמית מוגברת, אלא גם יכולת חזקה להזדהות רגשית עם אחרים. ההתייחסות שלהם לעולמה הרגשי של ילדותם הם, אולם, מתאפיינת על ידי חוסר כבוד, כפייה עצמית לשלוט, מניפולציה, ודרישה להישגים.
לעיתים קרובות למדי הם מפגינים בוז ואירוניה, אפילו לעג וציניות. בדרך כלל, קיים חוסר מוחלט של הבנה רגשית אמיתית - או הערכה רצינית - של תהפוכות הילדות שלהם, ולא שום תפיסה של הצרכים שלהם - מעבר לצורך להשיג. הפנמת הדרמה המקורית הושלמה עד כדי כך שאפשר לשמר את אשליית הילדות הטובה.
5. פנאטים של השחרור הגיי
כל הפנאטים בתוך מחנה "השחרור הגיי" הקיצוני (אלה שעומדים מאחורי הנרטיב המרכזי של "נולדתי ככה") סובלים מחוסר תובנה זו. הם אף הפכו אותו לאידאולוגיה, פחות או יותר ככה: "אין צורך להתבונן בילדות שלך, מכיוון שאין שם מה לראות בנוגע למת"מים ומערכות יחסים." זאת נבואה המגשימה את עצמה: אם אתה לא מסתכל, אתה לא רואה.
במבנה משפחתי נרקיסיסטי-טריאדי, אנחנו נתקלים בהורים שהם ביסודם נרקיסיסטים. יש להם תחושה מנופחת של חשיבות ועליונות, והם שקועים בצרכים הרגשיים שלהם. את הילד במשפחה הזאת רואים כנכס, וחובתו לעזור להורים שלו להשיג את הסיפוק שהם מרגישים שהם צריכים. הילד נמצא שם בשביל הוריו - ובדרך כלל ההפך הוא לא נכון. על מנת שהוא "ימלא את התפקיד שלו", הילד למעשה עובר מניפולציה רגשית.
6. מניפולטור רגשי
בספרו "תסמונות המגנט האנושי" ("The Human Magnet Syndrome" - 2013), ד"ר רוס רוזנברג לוקח את זה צעד אחד קדימה מעבר לאליס מילר, וקורא לזה "הפרעת מניפולציה רגשית". הוא כותב:
"למניפולטורים רגשיים יש אוריינטציה-עצמית שממוקדת כמעט לחלוטין בצרכים ורצונות שלהם הם, למעט וללא התייחסות לצרכים והרצונות של "האחר המשמעותי". לא רק שהם דורשים כמות של אהבה, כבוד ויחס לא פרופורציאונליות, אלא שהם גם לא מסוגלים ולא מוכנים לגמול. כאשר הם כן מפגינים יחס חיובי, חיבה או אדיבות, בדרך כלל זה מלווה בתנאים.
מניפולטור רגשי הוא אדם המאובחן כבעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית, גבולית או אנטי-חברתית. מניפולטור רגשי הינו גם האדם המכור לסמים/אלכוהול או להתנהגות/תהליך, אשר התמכרותו הובילה אותו להתנהג בצורה נרקיסיסטית ופוגעת במערכות היחסים שלו.
למרות ששלוש ההפרעות האישיות והפרעת ההתמכרות שונות להפליא אחת מהשנייה, לארבעתן יש במשותף תכונות נרקיסיסטיות דומות.
הפרעת האישיות הנרקיסיסטית, התת-סוג הראשון, מתארת אדם בעל תחושה מנופחת של עליונות וחשיבות בזמן שהוא שקוע במחשבות ורגשות של הצלחה וכוח.
התת-סוג השני, הפרעת האישיות הגבולית, אוהב אחרים באינטנסיביות ותשוקה רבה. אולם, אם הוא מבחין באפשרות של שיפוט, חוסר שביעות רצון, ביקורת או נטישה, הוא לעיתים קרובות מחזיר מכה בסערת תוקפנות מלאת שנאה ונקמה.
השלישי, הפרעת האישיות האנטי-חברתית, מתאר את האדם הרמאי, הערמומי, המניפולטיבי בחשאי ונצלני במכוון. התת-סוג האחרון, הפרעת התמכרות, מתאר את האדם המכור אשר, בשל התמכרותו, מתנהג בצורה לא ישרה, מניפולטיבית, אנוכית ומרוכזת בעצמו. אנשים מכורים הם מתאפיינים על ידי תלות פיזית ונפשית לחומר או דפוס התנהגותי המשפיע על מצב הרוח, כגון מין, הימורים, הוצאות."
7. ההשלכות עבור הילד במשפחה כזאת
כך כותב ניקולוסי:
"האם עשויה להשתמש בבנה הפרה-הומוסקסואל כדי לספק את הצרכים הרגשיים שלא מצאו סיפוק על ידי בעלה. הילד הקטן הטוב שהיא מגדלת הינו יצירתה של תפיסה נשית מעוותת של איך זכר אמור להיות. האב, מצד שני, משתמש בילד הפרה-הומוסקסואל בצורה פחות בולטת. הוא עשוי להיות אבא אוהב אבל לקוי, או אולי עם כוונות טובות אבל מזניח. לפעמים האב הקריב את בנו לטובת צרכה של האם שתהיה לה חיית מחמד; הוא מוסר את הבן על מנת לשמור על אושרה של אשתו.
בכל מקרה, השימוש בילד במערכת היחסים הטריאדית הזאת מקריבה את זכריותו של הילד. על מנת להיות מקובל, הילד מכבה את הגבריות שלו. הוא פשוט לא קיבל אי פעם את העידוד לדרוש אותה. על מנת להישאר בחסדיה הטובים של האם, הוא עלול היה אפילו להכחיש את השתוקקותו לגבריות. כדי לזכות באהבתה שם האם הוא היה צריך להטביע ולהדחיק את מה שאנו מכנים: שאיפותיו הגבריות."
8. כיף במחנה הסקוואיות?
לאט לאט אבל בטוח, דחף בריא מתחיל לבצבץ בילד, והוא מתחיל להתרעם על מצבו במחנה הסקוואיות. זה דבר כל כך מפחיד לאבד או אפילו בכלל לא לרכוש תחושה של זכריות, מצב בו עמיתיך סביבך נראים כמו אין להם הבעיה הזו. זה כל כך מפחיד שאיבדת את נשמתך לטובת אחרים, ולהרגיש שאתה לא מסוגל להתאפק ממצב בו אחרים שולטים בך, שאחרים מבקרים ומשתלטים על אישיותך, ושאתה בסופו של דבר משמש כמקור לסיפוק צרכים: הצרכים של מישהו אחר, לא לשלך.
לאט לאט, הילד מכבה את הפוטנציאל לכמיהה מינית לסקוואיות. אלוהים, תוציא אותי מפה! מי ייתן ולעולם לא אשכון שוב במחנה הסקוואיות. קיבלתי מנת יתר מהנשים, ואני לא הולך לחזור על אותה טעות. כל טוב לכן, תושבות מחנה הסקוואיות, אותי כבר לא תראו.
ובכן עכשיו אנחנו רואים את ההתנגדות המלבלבת כלפי המין השני. לא אקרא לזה שנאת נשים. אלא, בואו פשוט נקרא לזה הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD); המונח הזה הוא מתחשב יותר ואדיב יותר. לא רוצים שוב להרגיש את הדחק הטראומטי - וזה דבר בריא. לא רוצים שוב להרגיש את הלחץ של שנאת הנשים כלפיך כגבר, או את רגשות האשמה של להרגיש כמו נוגש, או להתמודד עם הרִשעוּת שכביכול נמצאת בתוכך כי אתה רוצה להשאיר את צרכיו של אדם אהוב לא מסופקים. ולכן, בסופו של דבר, אתה מוצא את עצמך אומר:
"אהלן, יא חתיך יא הורס, איפה היית כל חיי? האם תהיה חבר שלי? מחר בערב בתשע וחצי בסקייפ?"
——————-
ההמשך יבוא
יוב ברנדסון, MD
תגובות
הוסף רשומת תגובה