סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 9/24: הריגת נפש
לפני שלושים שנה, ד"ר לאונרד שנגולד הציג את המושג "רצח נפש" לעולם הטיפול הפסיכואנליטי. התובנות שלו בספרו "Soul Murder" ("רצח נפש - 1989) זכו לשבחים רבים, והן גם מועילות כמושג מאחד שמסביר מדוע גברים עם משיכה תוך-מגדרית (מת"מ) יכולים מצד אחד להיות קרובים לנשים, אך מצד שני לא להתאהב בהן. בואו נעקוב אחרי הנרטיב שלו על האופן שבו הבן הזכר האותנטי לא נמצא עוד בחיי המבוגר, אבוד בערפילי הזמן.
אף כי נפשו של הילד האותנטי קמלה, הכמיהה לגבריות אותנטית נמשכת. אנו יודעים שכאשר הכמיהה הזאת הופכת למינית עם הופעתם של הורמונים זכריים חזקים, היא מובילה לכמיהה מינית לגבריות, להזדהות זכרית, ל"אני". זה לא כל כך דמות אב שהוא מחפש - החיפוש הוא אחרי האני האמיתי. הגברים האחרים ברחוב מעוררים סקרנות. זה מרגיש כאילו אתה אומר לעצמך: "תראה כמה הוא מסודר. למה אני לא יכול להיות כזה, בדיוק באותה מידה של ביטחון עצמי, בדיוק כמו שאני? אני כל כך מקנא. אני יכול לאכול אותו לארוחת בוקר, כמו ערפד - מהר, לפני שתזרח השמש."
בעיקרון, הבן הזכר, הילד האותנטי, לא הגיע לפריחה מלאה. הוא מתחיל את חייו במרדף חסר הצלחה אחר הזדהות גברית. במסע הזה, הגבריות נראית חמקמקה. תסכול עשוי להיווצר מחוסר התקווה שאי פעם תצליח להרגיש שייך לעמיתים שלך ולחברה בכלל. בכל זאת, באמצעות התובנה, אפשר עדיין להפוך להיות גבר בטוח בעצמו, ללא דאגות, בדיוק כמו כולם.
שנגולד כותב:
"המתעלל בילד או המזניחו, השולל לילד את הזהות שלו ואת היכולת שלו לחוות שמחה בחיים, הוא רוצח נפש. רצח נפש הוא ביצוע מעשים אכזריים או מתוחכמים נגד ילדים, המביאים לשעבוד הרגשי שלהם למתעלל, ולבסוף, להשמדה הנפשית והרוחנית שלהם".
בהתפתחות הפסיכו-מינית של גברים עם מת"מ, רואים כמעט תמיד את הבעיה של תשומת לב מועטה מדי מאת הורה אחד, וננגד, חוויה של קרבת יתר להורה השני. בגיל שנתיים עד שלוש, בדרך כלל הבן זוכה להזדהות עם אביו, לאחר שאמו הייתה אובייקט ההזדהות הראשון שלו מאז לידתו. אם תשאלו גבר עם מת"מ על אבא, הוא עשוי להגיד
"אני פשוט לא זוכר. אני זוכר הרבה דברים מילדותי, אבל אבא, לא. אין תמונות שעולות".
1. כרטיס כיוון אחד למחנה הסקוואיות (מחנה הנשים בתרבות האינדיאנית האמריקנית)
בגיל שלוש, בנים בדרך כלל יוצרים מרחק בריא מאמא, מתוך הידיעה שהם שונים. אבל אצל אדם עם מת"מ, הקשר הרגשי עם האם, שהיה שם מלידה ואילך, עדיין קיים, וחבל הטבור ההתפתחותי המחובר לה ולמין שלה לא נחתך די הצורך. הילד, למרבה הצער, מגיע בסופו של דבר למחנה הסקוואיות.
אם נביט עמוק לתוך הרגשות המלוות את חוויה זו, אז בהחלט נראה צורה של מה שתוכל לקרוא לה הזנחה, כשמדובר בלהיות עם אבא. ואנחנו רואים סוג של גירוי יתר על ידי האם שנשארת כל כך קרוב. הילד חווה את נוכחותה של האם, בייחוד כאשר היא רכושנית או נרקיסיסטית, כיותר מדי. הקשר החלש והרחוק לאב מרגיש פחות מדי. הוא פשוט לא היה שם, או שהוא היה רחוק מבחינה רגשית, רחוק מאוד.
בספרו "רצח נפש", שנגולד מסביר כיצד בדרך זו ההתפתחות הנורמלית של הילד סובכה: הוא קורא לזה רצח נפש, מונח דרמטי למדי שהרי הורים בדרך כלל לא מתכוונים להרוג את נפש ילדיהם, אך המונח שימושי כשמתמקדים במה שקורה בהתפתחות הילד.
בגיל זה (2 עד 4 שנים) הילד לא יכול להתמודד עם כל כך הרבה התעסקות יתר בו, מהנשים במחנה הסקוואיות, וגם הוא לא יכול לסבול להיות מוזנח על ידי הזכר בבית שלא רואה אותו, לא מודה על קיומו, שהצרכים שלו לאישור ותשומת לב לא נענים. כל זה נחשב טראומה במובן שזה עומד בדרך התפתחותו של אדם בטוח בעצמו ומאמין בעצמו.
הרי הדימוי העצמי של ילד הוא תמיד השתקפות של הדרך בה ראו אותו הוריו. הוא משקף את עצמו בעיניהם, ותחושת הערך העצמי שלו אמורה לנבוע מהיקשרות זו בתוך מסגרת מערכת יחסים מלאת אמון וביטחון. תחושה עמוקה של נחיתות עלולה להיווצר.
אין ביטחון עצמי; זה כאילו הנפש ריקה, חלל הדורש מילוי. מבחוץ הוא נראה חי ובועט, נער אינטלגנטי מחויך, אבל מבפנים תחושה מנדנדת של כלום ונביבות סוחפת את זכותו המולדת לחיים מאושרים. הוא חולם על רכיבה בשמחה על הסוסים, אך הבנה איטית ועצובה מתגנבת פנימה, שלעולם הוא לא יגיע לשם. זה פשוט לא זמין לו. זה לא כתוב לו בכוכבים.
הוא עלול לקבל התקפי זעם על מנת לזכות בתשומת לב גברית, או כדי למנוע פינוק יתר מצד אמא חונקת או אף מענישה, אך ללא הועיל. הוא לכוד, ולומד לקחת על עצמו את האשמה
על מצבו. "זה אני, אני לא טוב. אילו הייתי טוב, הייתי אהוב. לכן, זה אני. לא טוב לאהוב אני, אני לא ראוי לאהבה. אשתדל יותר להיות ילד באמת טוב מחר. אז, הכל יהיה בסדר".
הוא מגלה את האסטרטגיה של הילד הקטן, ולומד לבלוע את הגאווה שלו, את הפגיעה שלו, את הרגשות המעורבים שלו, והוא הופך לילד טוב ירושלים בצורה עוד יותר קיצונית. מחאותיו מציקות כנראה להוריו, והוא לומד להסתתר בצללים ובסופו של דבר לחיות שם.
יש לו חיים ציבוריים וחיים פרטיים, ובפרטיים הוא יכול לעסוק בבטחה בכיסופים הסודיים שלו, לב כואב, מבולבל ואבוד בחלל. בסופו של דבר, הוא עלול למצוא את עצמו מחוץ לחברה עצמה, לא מבחינה פיזית, אלא מבחינה פסיכולוגית: המתבודד, החולם, הילד האמנותי, האיש המוזר, ההוא שלא נבחר בקבוצות הספורט בבית הספר. בשיעור ספורט, מנהיג קבוצה אחת מכריז למנהיג הקבוצה השנייה באנחה: "טוב אם ניקח את יוסי החנון, אז אתה תקבל את בני הבכיין". ההשפלה הציבורית היא סכין בחזה.
וכך גם בני הזועף לומד לא להראות את יגונו ואת בדידותו. אף אחד לא יידע. לאחר מספר רב של שנים, בני עלול למצוא את עצמו אפילו שוכח מה פירוש הדבר "צרכים רגשיים" בכלל. התקווה אבודה, ואנחנו עדים ללבנה נוספת המונחת בבניית חומה של דיכאון מאוחר.
2. הופעתו של זעם רצחני
חיים של גבריות בטוחה נקטפו באיבם. שנגולד אומר שנרצחה כאן נפש. רגשות אלה הם בלתי נסבלים בגיל צעיר. הילד אינו מצויד בבשלות מספקת כדי להתמודד עם המצב. הוא עלול אפילו להאמין שאולי הוא לעולם לא יידע להתמודד עם מצב הרסני מבחינה רגשית. הוא ירגיש פחות או יותר חסר כוח גברא, והוא ירכוש הערצה גדולה עבור עמיתיו, אשר לכאורה ללא מאמץ, יכולים להיות מלכי העולם שלהם. זה מזין את הכמיהה שלו להתקשרות והזדהות עם גיבורים אלה, אבל הוא נסוג על ידי כוח פנימי כלשהו. מהו כוח הזה?
שנגולד מייעץ לעקוב אחר הזעם.
כל ילד בריא חש בגירוי היתר ("יותר מדי קרבה"), ובקיפוח כאשר הצרכים הרגשיים הבסיסיים של הזכר אינם נענים ("פחות מדי קרבה"). זעם פנימי גדל בתוך הילד, זעם כלפי הוריו שאינם נותנים מענה לדחפים האינסטינקטיביים שלו.
לא מן הראוי להעניש את הילד הזועם הזה. אלא, ניתן לראות את התנהגותו כתגובה בריאה למצב לא בריא.
מבחינה מקצועית, זאת תגובה מאוד אינסטינקטיבית ומאוד הולמת שהילד מתרגז ומסרב להשלים עם המצב. אחרי הכל, כל גור ואפילו כל חתלתול ינהם כשהוא נמצא במצב לא בריא, או שהוא יחליט לסגת ולברוח. אבל הילד לא יכול לעשות זאת. הוא לא יכול לעזוב את המקום, כי אין לו לאן ללכת. אין ברירה, ועובדה זו מגבירה את הרגשות של חוסר האונים, והזעם שמגיע לאחר מכן.
כשהוא שרוי בהתקף זעם, הילד עלול לחוות את עצמו כמחוץ לגופו. הוא לא מסוגל להתמודד עם הרגשות האלה. הוא לא מספיק בוגר והוא מדי תלוי, והוא לא מסוגל, אסור לו, לאוורר את נרגשות כלפי ההורים המתעללים או מקפחים.
אם הילד יוציא לפועל את זעמו הרצחני, אזי ייהרס מקור כל החיים, ההורה. זאת לא הדרך. הוא צריך את ההורים שלו, אז הוא צריך להסתיר את זעמו, והוא ממשיך להרגיע את הוריו שהכול יהיה בסדר. ככל שההתעללות או הקיפוח חזקים יותר, כך גובר זעמו של הילד; אבל ככל שהילד זועם יותר, כך גדל הפחד שלו מהשמדה ונטישה, וככל שימשיך להרגיע את הוריו באמירתו: "אין בעיה כאן".
אנו רואים את התופעה הזאת, למשל, אצל נשותיהם של מכי נשים, אשר, עם שני פנסים בעיניים וחבורות על הזרוע, מגנות על בעליהן וממציאות תירוצים כדי להגן עליהם. הם לא יכולות להרשות לעצמן לעזוב את בעליהן וכך לאבד אותם, אז הן מאשימות את עצמן בתור פיצוי. לצופה מבחוץ זה נראה מזעזע, אבל זה נפוץ במקרי התעללות. הקורבן מזדהה בסופו של דבר עם תוקפו וסולח לו, משום שעזיבתו לא נתפסת כאפשרות, או שהיא באמת לא אפשרות.
אבל הזעם הוא שם. והוא עוצמתי. ככל שהילד מתנצל על הוריו ונוטל על עצמו את האשמה, כך גדל הזעם. אבל הזעם לא זוכה לאוורור. אז מה קורה לו? לאן הוא הולך?
ברגע שאתה מבין את מרדף חסר ההצלחה של המקום שאליו הלך הזעם, אז אתה יכול להבין יותר את קרבנות ההתעללות ו/או קרבנות הקיפוח. תוכל לפרום כמה מנגנונים של גברים המתמודדים עם מת"מים.
בפרשת ווטרגייט בארצות הברית, המקור המסתורי של מידע נשיאותי, המכונה Deep Throat, אמר בתוך חניון תת קרקעי לשני העיתונאים בוושינגטון פוסט (סרט: "כל אנשי הנשיא", 1976): "עקוב אחר הכסף".
אני אומר, כשמדובר בגברים עם מת"מ: "עקוב אחר הזעם".
אם תמצא את הזעם, תמצא את הילד האותנטי. ולבסוף, תוכל להגיד לו שלום. ואם הוא ירגיש שאתה מבין אותו, הוא יתרגש, יחבק אותך ויאמר: איפה היית כל חיי?
אתה תהיה הראשון שיקבל אותו באופן מלא כפי שהוא, עם הזעם שלו ועם הכל: הילד הטוב הזה הוא ילד מאוד שובב, וזה בסדר גמור. אין כאן בעיות, ילד קטן; שום בעיות בכלל. ספר לי על עצמך, קח את הזמן שלך. לא, אתה לא שובב. אתה נפלא. לאט לאט. ספר לי הכול. לא, אל תתנצל. לא אלי. לא לאף אחד, ילד. לאף אחד. אתה מדהים.
בכך אתה תורם לשינוי בנרטיב העצמי שלו.
3. מרדף חסר תועלת אחר הזעם
את זעמו הראשוני (זעמו המורגש עמוקות של הילד האותנטי), יכול הילד לכוון כלפי אנשים אחרים - לכל כיוון - חוץ מכיוון ההורים המתעללים או המקפחים. בואו נתבונן בכמה כיוונים כאלה.
(1) קודם כול, כמובן, אתה יכול לכוון את הזעם כלפי עצמך.
(2) ואז כלפי האחים שלך.
(3) אולי אחיך הבכור כבר השיג אותך, והוא כבר מסיט כלפיך את הזעם הבלתי מתקבל על דעתו (כפי שרואים לעיתים קרובות אצל גברים עם SSA).
(4) אתה יכול גם למצוא את עצמך מפנה את הזעם שלך כלפי כל מי שדומה לאבא, רצוי עמיתיך בני מינך. כמה שאנחנו שונאים אותם, וכמה שאנחנו מסרבים להתערבב איתם. אולי אנחנו אפילו לא יודעים איך להתערבב איתם, לתקשר איתם, גם אם היינו רוצים.
(5) אתה יכול לכוון את הזעם כלפי כל האנשים שמזכירים לך הורים סמכותיים: מנהיגי דת, מנהיגים פוליטיים, מעסיקים.
(6) אתה יכול להיכנס לסכסוכים (ולהרגיש טוב עם זה) עם אנשים שאמורים להפגין כלפיך חסד, כמו שהורה אוהב אמור (או צוות בית הספר, פקידי בריאות, יועצים, מאמנים לחיים, מדענים, וכו).
(7) לבסוף, הזעם יכול להיות מכוון כלפי אותם פסיכותרפיסטים שעוזרים לך לחקור את נביעות הזעם המקורי שלך ומזכירים לך סכסוכים מציקים, שהיית סבור כי השארת מאחור.
4. כעס המופנה אל העצמי
בספרו 'תסמונת המגנט האנושי' (2013), רוס רוזנברג מדגים כיצד הנסיבות הללו בילדות יכולות להוביל להתפתחות של תלות הדדית. עבור גברים רבים עם מת"מ, תהליך זה מצלצל.
כך ניתן להגדיר את מצב פסיכולוגי זה:
"תהליך הולך ומתקדם שלפיו הכחשה עצמית ודאגה צמודה לבני משפחה אחרים, מבוססים על ההנחה שהדבר יעודד אהבה, קירבה, קבלה וביטחון בתוך המשפחה".
הוא מסביר איך הילד פיתח בתוכו זעם עצום כלפי ההורים בשל הדרך בה לא ראו אותו ולא שמו לב אליו כפי שהוא באמת. ההורים דיספונקציונלים במובן שהם מעורבים כה עמוקות ברגשותיהם שלהם, ורואים את הילד כהרחבה של אישיותם, של רצונותיהם וחלומותיהם שלא התגשמו. הילד לומד להיות בובה כדי לתת להורים תחושה טובה לגבי עצמם. הוא הופך להיות ילד טוב שלא מעיז להראות להוריו את זעמו ואת הנזקקות שלו. כי אם הוא יעשה זאת, פירוש הדבר עלול להיות השמדה מוחלטת. אבל בו בזמן הוא מתחיל להרגיש מתוסכל, מבולבל ובודד.
הזעם פונה אפוא אל הילד עצמו, והזעם ההרסני הזה מוחץ את ההערכה העצמית שלו, את אושרו ואת ביטחונו העצמי. הוא מרגיש אשם לגבי הזעם שלו, והוא לומד להסתיר את הצד האפל הזה של עצמו. הוא היה מעדיף להכות את עצמו מעל הראש מאשר לאוורר את זעמו כלפי שני האנשים שהוא זקוק להם, המשתמשים בו, במקום זאת, כתוספת לצורכיהם הנרקיסיסטיים ולגאווה שלהם. הוא מלמד את עצמו דיבור בובות.
5. ההשלכות של זעם המופנה פנימה
ניתן להבחין בקרב גברים רבים המתמודדים עם מת"מים, תכונות של תלות הדדית - לאו דווקא כל התכונות, אבל חלקן הרבה פעמים כן רואים.
בתהליך פיתוח התלות ההדדית, הילד מקטין את איך שהוא מרגיש באמת, משנה את הרגשות, ומתכחש להם, מכיוון שרגשותיו האמיתיים עומדים בדרכם של הציפיות של הוריו. האב יכול לפתח ציפיות גבוהות מהבן, ולעיתים קרובות יותר מאשר לא, הילד מרגיש שהוא פשוט לא יכול לספק את הסחורה, ולעולם לא יגיע לרמה זו. כך שלהיות הילד הטוב, המושלם, הופך למטרה שלו, בתקוות השווא שבדרך זו בסופו של דבר יראו אותו ויאהבו אותו. הוא אומר לעצמו שהוא לא-אנוכי בעליל ומסור לשלומם של אחרים.
למרות מאמציו הבלתי פוסקים, העצב נוטף פנימה. בגיל מבוגר יותר, מצב נפשי זה נהיה ברור. ההערכה העצמית שלו פוחתת. הוא שופט את כל מה שהוא חושב, אומר או עושה בחומרה, תמיד כ"לא מספיק טוב". קשה לו לקבל שבחים או מתנות והוא לא מבקש מאחרים לענות על הצרכים או הרצונות שלו.
ביסודו של דבר, הוא מרגיש לא ראוי לאהבה ונעשה תלוי מאוד בדעתם של אחרים לגביו, תמיד חושש למצב הגרוע ביותר. הוא מרגיש מחורבן לגבי עצמו ודומה לו שאחרים בוודאי יסכימו לשיפוט. הוא אפילו מפתח בושה מקדימה: הוא כמעט בטוח בוודאות שהביקורת בדרך, וזה הופך אותו לאדם פגיע וחסר ביטחון. דימוי עצמי שלילי זה מוריד את ההערכה העצמית שלו עוד יותר.
הוא לא מעז להראות את רגשותיו האמיתיים, מחשש שיפגע באנשים אחרים או ירחיקם. הוא מעריך את דעותיהם יותר משל עצמו. זה כאילו הוא אומר: 'אני רק הטפט, אל תשימו לב אלי, אל תתנו לי להפריע לכם'. לעיתים קרובות הוא לומד לשים בצד את האינטרסים והתחביבים שלו כשהוא חושש שהם יעמדו בדרכם של אנשים אחרים. כאשר אנשים פוגעים בו, הוא עלול לבלוע את הגאווה שלו ואולי אפילו יפגין נאמנות בשהייתו זמן רב מדי במצבים המזיקים לו. הוא מוכן להסתפק במין, כאשר הוא בעצם מחפש אהבה וקבלה.
הוא מניח שהוא יכול להיות אהוב רק אם יש לו משהו להציע. הוא לא יכול לדמיין שאנשים פשוט רוצים ואוהבים אותו בשביל מי שהוא. כילד טוב, הוא חייב לפתות אחרים לחבב אותו, בדיוק כמו שהוא למד לתמרן את הוריו כדי שיראו אותו ויאשרו אותו למרות השקפת החיים שלהם המרוכזת בעצמם.
אבל החיסרון הוא, שכאשר מישהו כן מביע כלפיו אהבה והכרה אמיתית, הוא מרגיש שהוא יצר את זה עם התחכום שלו, שזה לא אמיתי, שזה מגיע רק מפני שהוא יצר את המצב בתחכומו ופיתה את האומר לומר כן. ביטויי האהבה וההכרה האלה אינם נחשבים; הם מזויפים, כך הוא מרגיש, "אני תמרנתי את כל זה".
כדי להתמודד עם המצב, הוא פשוט להמשיך לספק יותר מאותו הדבר מחוסר היכרות עם דרך אחרת, וזה הופך להרגל. אתה עשוי לגלות כי הוא לא מבין כלל איך לקבל חיבוק באמת.
הוא מגלה דרכים להשיג יותר אהבה ותשומת לב. הוא מצא פתרון: הוא הופך להיות שיפוצניק, הדרך המושלמת להיראות ולזכות להערכה, כך הוא מקווה. הוא משקיע את כוחו ורוחו בהקרבה עצמית זו, והרבה פעמים אפילו בצורה אובססיבית. אבל לעיתים קרובות מדי, לוקחים אותו כמובן מאליו, וגורמים לו להרגיש באמת חלק מן הטפט.
ולכן המעגל הופך להיות הליכון. הוא לא מכיר שום דרך אחרת, הוא תקוע בתפקיד של הילד הטוב או "מיסטר נייס גאי" לנצח. הוא צועק מראשי חוצות: "תראו כמה אני יכול לעזור לכם".
אבל מבחינה רגשית, זו שפת הסימנים, והוא באמת אומר:
"בבקשה, גם אתם תתייחסו אלי ככה. אני אראה לכם איך לטפל בי, אנא עשו כמוני, בבקשה תהיו שם גם בשבילי".
ללא הועיל, כי הוא לא נראה, טפט שהוא. "מר לא-אף-אחד" קטן וצנוע. הוא אפילו לא יודע מי הוא בעצמו. הוא מרגיש חלול בפנים. שנגולד יגיד שהוא קורבן של רצח נפש.
וכך הילד הקטן, ההולך וצומח להיות גבר חלול, רץ קדימה במלוא המרץ כדי להפוך את עצמו להכרחי עבור אחרים. במטרתו לחיות חיים כדאיים, הוא מאמין עכשיו שרוב האנשים אינם מסוגלים לטפל בעצמם. הוא רואה את זה בבירור, אדם רגיש שהוא. הוא מנסה לעזור להם על ידי כך שהוא משכנע אותם מה הם "צריכים" לחשוב, איך הם "באמת" מרגישים. הוא הופך לנואש, הוא עלול אפילו ליפול למלכודת של להיות נודניק.
אנשים יכולים להתחיל להירתע מהחסד שלו שלא ביקשו והאהבה החונקת שלו. למרבה האירוניה הוא הופך להיות "אמא" מחניקה בעצמו; הוא יזדעזע אם הוא יבין שהוא חוזר על הדפוס שלה, כאשר מישהו יציין לו את זה. ללא ידיעה, הוא משחזר את הדרמה המקורית.
הוא מפתח טינה, והוא עלול להרגיש פגוע ודחוי כשאחרים לא מקבלים את העצה שלו הנדיבה והלא מוזמנת. הוא תמיד מציע עזרה וכיוונים ללא שמבקשים ממנו. אתה עלול למצוא אותו נותן מתנות משמעותיות לאחרים, בתקווה שהם יראו ויעריכו אותו (את הנזקקות שבו). הוא כמעט מביך אנשים אחרים באופן שבו הוא מתחשב כל כך ומעריך את טובתם; תמיד יש לו מתנה לגברת הבית, פרח, איזה גאדג'ט אקזוטי, לגמרי לא צפוי.
בעשותו כן הוא משדל אהבה ותשומת לב, אבל יודע היטב שהוא יצר אותן במו ידיו. ולכן, כשהוא מקבל אותם, עמוק בפנים הוא מרגיש שהאהבה הזאת לא ממש נחשבת. זהו פרח מזויף מתוכנן היטב, והוא משוכנע שהוא מקבל נשיקת הערצה מזויפת מתוכננת היטב בתמורה. הוא פשוט לא מאמין. הוא מוצא את עצמו כלוא בתוך עולם מזויף של ייאוש רגשי, וכל זה מוסיף לתחושת הכישלון שלו ולחוסר הגבריות האמיתית.
וכך, כדי להימנע מכאב נוסף ומהיסורים הנוספים של לחוות את חלוליותו, הוא נמנע מאינטימיות רגשית, פיזית או מינית. הוא משתמש בתקשורת עקיפה וחמקמקה כדי להתמודד עם מצבים קשים, ונמנע מהפגנת רגש אמיתי, משום שהיא סימן לחולשה. הוא נואש לא לתת לאחרים לדעת עד כמה הוא נזקק. הוא מלא בושה, והוא צופה מראש לבושה כשאהבה ומגע עם אחרים מתקרבים יותר מדי. הם מקדימים אותו בחוסר הערך הדמיוני שלו.
זה נכון במיוחד כאשר המין השני מתקרב אל פניו. הוא מתאר לעצמו שהיא תבחין בזכרותו הלקויה, בהיותו ילד קטן, והוא חושש מדחייה או מהיות מוצף רגשית ממנה. הוא לא מאמין שהוא יכול להתמודד עם מצב שהוא לא יצר בעצמו. וכך הוא דוחה, והאישה נסוגה לאחור, מבולבלת. "מה קורה עם המתוק הזה, מה עשיתי לא בסדר", כך היא מרגישה. עוד דייט נופל לטמיון.
בעבודה, הנזקקות שלו יכולה לפתות אותו לבלבל יחסי עבודה עם מערכות יחסים אישיות. וכך הוא מסתבך ברשת של הרגשות הזויות, רגשות ומצבים של קשרים כפולים עם עמיתיו, הממונים עליו או הכפופים לו, שיכולים בהחלט להרוס את הקריירה שלו, לא משנה כמה מבריק או טוב לב הוא.
גבר בעל תלות הדדית הופך לגבר בודד.
6. תיקון מהיר
תיקונים מהירים עבור החיפוש אחר הגבריות הינם זמינים: פורנו של הומואים, ביקור בפארק כדי לפגוש גברים אנונימיים בחושך שלא שואלים שאלות, טיול לבר גיי כדי להרגיש את העיניים על הגוף שלך המשתוקקים אליך ומקבלים אותך סוף סוף, בלי לשאול שאלות. אין שום דבר רע במהותו ברגשות הומוסקסואלים (אני אדם חילוני), אבל אחרי שאמרתי את זה, אין בזה גם שום דבר נעלה. אין לראות בהם מטרה בפני עצמה. הם כולה תחנה בחיים בדרכך לאתר את נפשך הפנימית ולהרגיש חלק מהתמונה הגדולה של חיי האדם.
המטרה האולטימטיבית היא לעמוד כאחד עם המין האנושי בשמש ולא להיות חבר מועדון תת קרקעי שמגדיר את עצמו כגטו. הפוטנציאל המיני המלא שלך הוא הטרמינל האולטימטיבי, הנסיעה ברכבת מחברת ומאחדת את הנערות שלך עם מצב רוחך הנוכחי. אתה מבקש להקל על הבדידות ועל תחושת הבושה הפנימית שלך. האם ידעת שבאמסטרדם, אפילו בר גיי מפורסם מכנה את עצמו "גטו"? אין ספק שתחושת הבידוד והאפרטהייד שנגרם על ידי העצמי אינה יכולה להוות את זכות הבכורה שלך! מטפלים גיי-אפירמטיביים המקדמים את כל זה, הם טועים. אתה בטח לא "נולדת ככה", נולדת להיות אאוטסיידר לנצח? איזה גן בגנום קובע שתיסוג מהחברה ותתבודד בגטאות? אין גן כזה. זוהי חשיפת ההתפתחות הפסיכו-מינית של הילד שמובילה לתובנה, ובסופו של דבר לגילוי הפוטנציאל המיני המלא שלך.
7. סיכום
המושג הזה של רצח נשמה, למרות שזה נשמע דרמטי למדי, מתברר כדרך משכנעת להגיע אל תחתית הרגשות של אותם אנשים אשר, כאנשים רגישים, היו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.
שום כמות של תפילה או הימנעות ממשיכות לבני מינך לא תפחית את הנזקקות. הפתרון טמון בהבנה עמוקה של העבר שלך, בסליחה לעצמך, בהושטת יד וירידה מן ההליכון.
במאמר זה ראינו כיצד "רצח נפש" מוביל לזעם. אתה בחרת בחכמה לא לכוון את זה כלפי ההורים שלך. וכך הוא מכוון אל עצמך, כפי שראינו. אבל יש כיוונים אחרים שניתן להפנות אותו אליהם, כפי שנראה במאמר הבא בסדרה זו.
המשך יבוא.
יוב ברנדסן, MD.
תגובות
הוסף רשומת תגובה