סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 12/24: משחק OSA #1

אין דבר יותר כיף מאשר לשחק משחקים עם רגשות ישנים שרודפים אותך. ילדים משחקים משחקים עם רגשות מעורבים כל הזמן, וזאת דרך מצוינת להתגבר עליהם. אחד השדים הישנים האלה הוא המין השני, ההרגשה החמקמקה כלפי נשים. הנה משחק שעוזר להגיע לעומק הרגשות שלך: משחק ה-OSA (משיכה למין השני - Opposite Sex Attraction), מספר 1.

זוהי מצגת שקופיות שיצרנו, המורכבת מיותר ממאה תמונות של גבר ואישה העוסקים בחילופי נשיקות בדרך רומנטית. כל תמונה מוצגת במשך 5 שניות, ולאחר מכן התמונה הבאה מגיעה. מוזיקת הרקע מנגנת בלולאה אינסופית. אין עירום, אין פורנו; רק הסתכלות מקרוב מאוד על חילופי נשיקות אינטימיות.

לחץ כאן לצפות במצגת או להורידה.

המשחק מבקש שתציג את המצגת פעם ביום, ולאחר מכן שתרשום את הרגשות המתעוררים, יחד עם התאריך. אני צריך שתעשה את זה במשך חודשיים. זה סוג של חפירה ארכיאולוגית אל תוך רגשות ישנים אך אמיתיים.

———————-

כמה תוצאות עם משחק ה-OSA #1

ביקשתי מרעמסס ממצרים לשחק את משחק ה-OSA #1, ולשלוח לי את התגובה הרגשית שלו. בהמשך תראו את הערותיי לגבי התגובות הראשוניות שלו. אחרי כמה ימים הוא התחיל להראות פחות התנגדות, אבל עדיין מאוד כדאי לנתח את התגובה הראשונית שלו.

(אולי זה חכם לשחק את המשחק פעם אחת בעצמך לפני שאתה ממשיך לקרוא).

ביום הראשון רעמסס שיחק את המשחק ושלח לי את תגובתו הרגשית:

"שיחקתי את משחק הזה וצפיתי במצגת. התחלתי לבכות בכי עמוק בערך אחרי 6 דקות של צפייה, ואז החלטתי להמשיך עד הסוף וראיתי עוד 6 דקות בערך. אני לא בטוח מה קרה - בשלב מסוים התחלתי לפחד ממנו (הבחור בכמה תמונות שונות), שהוא ייפגע. שהיא תפגע בו. היא לא הייתה מתכוונת לזה, אולי כן, אבל היא הייתה מכאיבה לו בכל מקרה. הוא צועד באומץ אל הלא נודע, מונע על ידי התשוקה שלו אליה, והיא, ללא יודעין, הורגת אותו.

כאן אני מתאבל בזמן שאני כותב. בחור מסכן. הוא לא ידע מה מצפה לו. וכשהוא גוסס, היא רגע אחד מרוצה (שותה את הזרע/הדם הטעים שלו) ורגע שני עצובה ומזועזעת ממה שקרה, ולא מבינה שהיא גרמה לכך. היא מתאבלת יחד איתי. מגיע לה!

ובסבב השני של צפייה בסרטון התחלתי להיות שיפוטי. לבחור: "חשבתי שאתה טיפש. אתה מגלה טפשות בכך שאתה הולך אחר תאוותך. היית צריך להיות חכם. מגיע לך. שניכם יכולים ללכת לעשות את האהבה שלכם, אין לכם שום קשר איתי." ואני כועס ומרגיש קודר ומדוכא. אני רואה את אמי בדרמה הזאת - היא מכאיבה לבחור - לי, לאבי. אני רואה את אבא שלי נפגע."

——————-

ביום 3 של המשחק, שלח לי רעמסס את התגובה הזאת:

"עם הנשים, מצאתי את עצמי כועס, רוצה להעיף אותן מן התמונה. אני לא סומך עליהן. כשהודיתי בזה לעצמי, כבר לא כל כך הרגשתי ככה. לעתים מצאתי את עצמי יותר שם לב אליהן.

אבל הייתי יותר נעול על בחורים, אם כי הפעם לא חשתי רגשות חזקים במיוחד. אולי אני עייף, אולי כבר עשיתי את התרגיל הזה יותר מדי פעמים. מה דעתך? שאמשיך? מצאתי את עצמי מקובע ביותר על הבחור הזה כאן. מבט מלא על חזה שרירי ופגיע, והפטמות והזרועות החזקות.

גופי נכנע ונהיה חלש. הוא יכול להיות חזק במקום שאני אהיה. הוא יכול ליהנות מהבחורה במקום שאני אהנה ממנה. אני יכול פשוט לשבת בצד ולצפות. כמו בחיים שלי, לפחות כשזה מגיע לענייני אהבה."

--------

ההערות שלנו

משחק ה-OSA הראשון הזה עורר בבירור רגשות חזקים ברעמסס, והוא מוכשר מאוד בלהביע אותם. זה בדיוק הכוונה של המשחק: להגיע אל לב דברים מיד, מבלי להתברבר ולהתחמק. יש שלושה דברים העולים מרגשותיו שמן הראוי להצביע עליהם ושאותם אני רוצה לפרט:

1. עצבותו העמוקה לאחר שש דקות בלבד של צפייה בזוג רומנטי של זכר ונקבה, עם מוזיקת רקע מרגיעה

2. חוסר האמון העמוק שלו בנשים המופיעות בשקופיות, ופחד שיפגעו בבחור

3. התנתקותו, בסופו של דבר, מהרגשות שיש לו ומההטרוסקסואליות אי שם (בתמונות) בה מתבונן. הוא אומר שהוא בוחר לסגת לשוליים כדי להניח לזוגות להמשיך במעשם. למרבה הצער הוא אומר: "אני יכול לשבת בצד ולצפות, כמו בחיים שלי".

שלוש תופעות אלו נמצאות לעיתים קרובות בקרב גברים עם מת"מ (משיכה תוך-מגדרית), ביחס להטרוסקסואליות ולנשים: צער-התאבלות, חוסר אמון, והתנתקות. לא בקרב כל הגברים כמובן, אבל רעמסס הוא כל כך טוב-לב כדי לאפשר לנו להציץ לתוך עולמו הפנימי.

הרגשות ללא ספק עתיקים מאוד. הם נובעים מבפנים, כי ברור שאין להם שום קשר למצגת עצמה. האישה לא הורגת את הגבר, ובשום מקום הגבר לא מראה סימנים של אבדון או מודעות למוות מתקרבת.

הן השלכות, כלומר הרגשות שבבעלותו של רעמסם ושהוא מקרין, משליך, על התמונות שהוא רואה. זה לא אומר כלום על התמונות, אבל זה אומר הכל על רעמסס.

1. עצבות.

רעמסס אומר שהוא בכה בכי תמרורים אחרי שש דקות. מה זה אומר? גן העדן האבוד? האיש בשקופית שהוא היה יכול להיות, אבל לא היה? למה הוא כל כך נסער? אחרי הכל, זאת כולה מצגת שקופיות. מה, לעזאזל?

העצב נובע מהילדות המוקדמת ועדיין רובצת שם, רדומה, מתחת לפני השטח. זה כאילו אתה דוחף מקל לתוך המים באגם המכוסה אצות ירוקות, וכשאתה עושה את זה, מפלצת גדולה דוחפת את עצמו כלפי מעלה, בכיוונך. אתה פשוט שפשפת את פני המים, וגרמת לאדוות, ופתאום היא באה, המפלצת מן המעמקים.

למה הוא כל כך עצוב? האם הוא נפגע כשהוא היה ילד? האם הוא הוזנח? האם הנושא של אהבה וחיבה אינטימית נושא מסובך להתמודד איתו? האם הוא קיבל אישור ועידוד מספיק מזכרים אז, כדי להרגיש בנוח בתור מבוגר הצופה בבחור אחר מנשק אישה יפה? גברים רבים בעלי מת"מ מתלוננים שהם חשים קנאה כלפי גברים אחרים. זה משגע אותם, הופך איפלו להיות אובססיביה, דחף כפייתי, הפרעה כפייתית. תמיד בראש, בדיוק מתחת לפני השטח. זה לוקח רק מצגת אומללה אחת, ובום!

טוב, אני מודה שהמוזיקה היא דווקא ניו אייג'ית ורומנטית, אפילו סוחטת דמעות. אבל היא לא עד כדי כך טובה. יש כאן משהו אחר.

עצבות היא לעתים קרובות לא באמת עצבות, אלא הבעה מעוותת של כעס או תוקפנות המופנית פנימה. אתה בטח מכיר את סוג האם הכועסת מאוד על ילד, ואז אומרת: "אני כל כך עצובה מההתנהגות שלך. לא, אמא לא כועסת, אני פשוט מאוכזבת מאוד".

כדי להחמיר את המצב, דמעה כמעט בלתי ניכרת אבל בכל זאת ניכרת, מוסיפה אפקט דרמטי למפליא. אנחנו קוראים להם דמעות יבשות. זה סוג של מניפולציה רגשית. גם בני הזוג יכולים לעשות את זה אחד לשני: ההתנהגות שלך גורמת לי להיות כל כך עצובה". ואז בן/בת הזוג מסתובב/ת, מתעקש/ת לחפש מטפחת כדי לייבש את הדמעות שעומדות לזרום בשפע על הפנים. הדמעות לא מגיעות, אבל תראו את כל הדרמה! המופע הגדול ביותר עלי אדמות, וזה עובד כמו קסם.

ה"עצבות" הזאת מסתירה את הבעיה היסודית: בן הזוג רותח (/בת הזוג רותחת)!

לכן, אני רוצה לשקול את האפשרות כי רעמסס הוא לא עצוב, אבל הוא כועס. יש לו רגשות תוקפניים.

עכשיו, הבעיה עם הצגת סימנים של תוקפנות, היא שאתה יכול להיות, וכנראה תהיה, אחראי על המסר שאתה מעביר. הפגנת כעס אומרת שאתה צריך להסביר את עצמך. אבל אם אתה משחק את קלף הקורבן, אתה הרי לא מחויב להסביר. מי שעשה אותך קורבן, לכאורה, חייב הסברים, ועול ההצבעה על האשם מוטל עליך.

לכן, במצבים טיפוליים, תחושות של עצבות עשויות להיות גם תחושות של תוקפנות וכעס, אך ארוזות באריזה נייטרלית. ולכן עלינו לשקול את פסק הדין הזה לפני שאנחנו מתחילים "לתמוך" במישהו הנמצא בעמדת הקורבן לכאורה.

על מה רעמסס כועס כל כך?

2. פחד מנשים.

רעמסס חי, כמו רוב בעלי מת"מ, במחנה הסקוואיות (מחנה הנשים האינדיאני). הוא לא הצליח לוותר על הזדהותו הראשונית עם האם, שקיימת מלידה, ואינו מצליח להתחבר לאביו במידה מספקת. אמו דומיננטית. אני יודע מאימיילים אחרים שאמו של רעמסס היא אדם חזק ואסרטיבי, עושה רושם בולט, נשואה לאיש מתוק, אדיב ושאנן. יש לה פה לא קטן. במיוחד בנישואין. אבא שלו מגושם, לא הכי משתלב מבחינה חברתית, אבל בעל מסור שעובד קשה ומשאיר אותה לנהל את המשפחה כפי שהיא מתעקשת. אחרי הכל, היא יכולה לנדנד, לזלזל בגבולות ולהתערב בחייהם של אחרים בדרכה האסרטיבית. היא מרגישה שאחרים מגושמים, ובעוד הם אינטליגנטיים מאוד כמוה, היא נותנת ייעוץ, ואפילו משתלטת כאשר היא רואה אחרים כשהם מועדים במעשיהם (בעיקר בעלה).

רעמסס שונא את המצוקה הזאת, הוא מרחם על אבא, ומתחיל לאט ובטוח לגבש טינה כלפי כל הדמות החשובה הזאת בחיי המשפחה: אמא. כוונותיה טהורות, כמובן, ולא מבינים אותה נכון.

אבל בכל זאת רעמסס פיתח כלפיה בוז. כמובן שמאחורי הגב.

וכעת, בתערוכת השקופיות הנדושה הזאת, מופיעים הרגשות העתיקים והמוזנחים הללו ופורצים לרווחה. תראו איך הוא כותב:

"... אבל היא הייתה מכאיבה לו בכל מקרה. הוא צועד באומץ אל הלא-נודע, מונע על ידי התשוקה שלו אליה, והיא, ללא יודעין, הורגת אותו".

כך ראה רעמסס את הזוגיות של הוריו. האם היא באמת ככה הייתה? (זה לא משנה, הוא הרגיש שככה היא הייתה, וזה מה שקובע). האם אבא באמת היה כל כך חסר תקווה וחסר אונים? האם היא באמת הרגה אותו? הילד היה קטן מכדי להבין את כל זה, אבל הוא כן הבין בדרכו שלו. ובמשחק OSA #1, הרגשות המושרשים האלה מתחילים לבעבע ולצוף.

הוא מאשים את אמו על מצבו הקשה של אביו, על קדרותו, לפי תפיסתו, של אבא. הוא כועס על האב הזה שהיה חלש מכדי שיוכל לבוא ולהצילו ממחנה הסקוואיות ולהכניסו לעולם האמיצים. ורעמסס הקטן פיענח את כל זה: זאת היא! אלמלא היא, החיים היו נהדרים, אבא היה נהדר, ורעמסס היה רוכב על סוסים עם האמיצים, במקום לשחק עם הבנות, כמעט אחת הבנות.

זאת היא, כך הוא מרגיש. תיזהר, אבא! תיזהרו, כולם! תיזהרו מהסקוואיות!

וכך, במחשבתו, רעמסס בכל זאת מתאחד עם אביו. למרות שאבא לא שומע אותו, לא רואה אותו, לא מודה בקיומו. איך זה שאבא לא מצליח לראות אותו, לראות שגם רעמסס הוא קורבן של הנשים במחנה הסקוואיות עם כל כוחם המקיף, עם לשונם החדה, עם אהבתם המחניקה?

אבא, נטשת אותי, לא ראית אותי, צעקתי אליך, אבל אמרת לי להתנהג כמו שצריך. לרקוד עם המנגינה של הסקוואית העליונה: "רעמסס, תעשה מה שאמא שלך אומרת לך! עזוב אותי!" אבא, איך אתה יכול לנטוש אותי ככה?

ורעמסס הקטן, הרגיש הזה, הגיע למצב שהוא שונא את הזוג. עוד לבנה מונחת בחומה של עצבות ודיכאון מאוחרים, שאנחנו רואים לעתים כה קרובות בקרב גברים עם מת"מ.

הרי שאלתי: על מה רעמסס כל כך כועס? על זה רעמסס כל כך כעס.

3. כיבוי

גברים עם מת"מ ידועים בגין ההרגל שלהם להתנתק - לכבות את הסוויצ'. כשהוא מתוסכל, רעמסס מכבה, כך הוא אומר לנו. אפשר להאשים אותו? הוא אוהב את הסקוואיות, הוא שונא את הסקוואיות. הוא אוהב את האמיצים, הוא שונא את האמיצים (הם הופכים להיות גן עדן אבוד); הוא אוהב את חבריו והוא משתוקק אליהם, אבל הוא שונא את חבריו (שמזלזלים בו כשהם רואים אותו משחק עם הבנות במקום איתם).

רעמסס מתחבר, מפעיל, רעמסס מכבה. מופעל / כבוי, מופעל / כבוי. אנו מכנים את ההתנהגות הזאת "אמביוולנטיות בקשרים עם אחרים". זה מתחיל כצעד הגנתי כדי לנסות להתרחק מהכאב שמלווה את התסכול או הייאוש, אך בכך הוא גם מעורר מעגל של אירועים שרק מחמירים את המצב. הם משמידים את תחושת ההערכה העצמית.

הנה המחזור שיכול להתרחש לאחר הפעלה וכיבוי.

כאשר אדם עם מת"מ מתנתק, הוא אינו זמין מבחינה רגשית, אינו מושיט יד עוד, והוא עלול אפילו להיות פסיבי כלפי הניסיונות של אחרים להתחבר אליו .הנה המחזור, מוצג כשורות בתוכנת מחשב:

1. אני מפעיל

2. אני מכבה

3. אני מפעיל

4. אני מכבה

5. אני נתפס כאדם לא אמין, כי אני מכבה לעתים קרובות ואנשים לא יכולים להגיע אלי

6. אני רואה שאחרים רואים בי אדם לא אמין, גם הם נסוגים ממני

7. אני יודע שאני לא אדם אמין כשמדובר באינטראקציה חברתית

8. אני יודע שאי אפשר לסמוך עלי

9. גם אני לא יכול לסמוך על עצמי, למען האמת

10. אני לא יכול להתגאות בעצמי כשאני באינטראקציה חברתית

11. אי אפשר לסמוך עלי, ולכן אינני בטוח בעצמי

12. הביטחון העצמי שלי פוחת

13. ההערכה העצמית שלי נמוכה

14. אין לי הערכה עצמית, אז אני לא מושיט יד לאחרים מספיק

15. עבור לשורה 5

עכשיו, לאדם שאנו נכנה "סטרייט מובהק" אין מצוקה של צורך לומר "לא" למנת יתר של סקוואיות במחנה הנשים. כי הוא לא חי שם. הוא לא אומר "לא" לאבא, כי הוא הצליח להזדהות איתו מספיק כדי לא להגיע לתסכול איתו. ולכן הוא אדם חיובי, ומכבה רק לעתים רחוקות.

השורות בתוכנת המחשב שלו הולכות ככה:

1. אני מושיט יד לאחרים

2. הם מושיטים אלי יד

3. אני יכול להתמודד עם תגובה שלילית, כי אני מרגיש טוב עם עצמי

4. אני מתמודד עם אינטראקציות שליליות בצורה מוצלחת, אבל אני לא מכבה-מתנתק. החיבור שלי לאחרים אינו מותנה.

5. אני שמח שאני יכול להתמודד עם סכסוכים וחילוקי דעות.

6. אני נשאר עם גישה חיובית לעצמי במהלך אינטראקציות שליליות, ואני נהיה טוב בזה, כל הזמן נשאר במצב מופעל-מחובר.

7. הביטחון העצמי שלי הוא תכונה נרכשת, ועל ידי ניסוי וטעייה הוא משתפר כל הזמן.

8. עבור אל שורה 1

אז אנחנו רואים תוצאה שונה לחלוטין. הגבר שלא גיבש הרגל של כיבוי, נכנס לספירלה חיובית; אדם שממשיך לכבות במהלך אינטראקציות ולא שומר על אמונה בתוצאה טובה של האינטראקציה, נכנס לספירלה שלילית. ההערכה העצמית שלו יורדת לטמיון.

זוהי מצוקה עצובה, כי הכיבוי הבלתי פוסק מאחרים הוא מאוד מובן, והוא הפך לתגובת הגנה, מרגיעה ומגוננת בטווח הקצר. אבל הוא הרגל מזיק בטווח הארוך.

4. מה יכול רעמסס לעשות כדי להיות אדם מאושר יותר? הוא צריך להחליף את שורה #2 בתוכנת המחשב שלו (אני מכבה) עם שורה #1 בתוכנת המחשב של ה"סטרייט המובהק" (אני מושיט יד לאחרים). הוא צריך להביא קץ לבדידות שלו מפני שהיא פוגעת ביכולתו להתמודד בהצלחה עם אינטראקציות חברתיות. הבדידות שלו היא נסיבה שהוא הביא על עצמו; הוא יצר אותה בעצמו, והוא צריך להפסיק אותה בעצמו.

מטפלים רבים ירגישו שהוא צריך לקבל תמיכה מאנשים אחרים, הבחור המסכן הזה. אני לא מסכים. אני מסרב לראות ולהתייחס אליו כאדם חלש או פגיע, ואני מתעקש שהוא יראה מה שאינו מועיל עוד באינטראקציות שלו עם אנשים אחרים. הוא צריך לשנות את ההרגל בכוחות עצמו.

אני מרגיש שלא צריך לעודד אותו להיות תלוי באחרים, שמפתים אותו להישען עליהם. אני מרגיש שצריך להגיד לרעמסס כבר מההתחלה: רעמסס, אתה יכול לעשות את זה. אתה אדם נהדר, אתה מוכן ללמוד, מוכן להיות פגיע, ואתה יכול לעשות את זה. למה? כי אתה יכול. ככה. אתה לא נכה, ואני מרגיש שזה לא חכם לנהוג בך ככזה. רעמסס הוא נהדר, ואתה לומד לחיות בעולם חברתי של קבלה הדדית. הייתה לך התחלה גרועה, אתן לך את זה. אבל אני צריך שתראה כי הדרך שבה יצאת מהנעורים שלך (למשל עם מת"מ) לא מגדירה אותך לנצח, לא משנה באיזו תכונה התנהגותית אנחנו דנים.

אתה צריך להפסיק לכבות. אתה צריך לזהות את זה מבכה, ללמוד לסלוח לעצמך, ולהיכנס מחדש אל תוך זירת האיגרוף של החיים. כשאומרים את כל זה מתוך כנות וביטחון עצמי, זה מובטח לעבוד.

ההמשך יבוא

יוב ברנדסן, MD