סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 13/24: המחברת הקטנה והעצובה של ג'רמי
לשחק משחקים זה חשוב. כיצד עלינו לחדור עמוק יותר אל משקעים של אירועים ישנים אשר גרמו לנו להרגיש שונה, שלא לצורך, מאחרים? ישנה דרך קלה: אפשר לעשות מה שעושים ילדים קטנים. הם ממציאים משחקים משלהם, משתפים רגשות, מפעילים את היצירתיות שלהם וכך מוצאים דרכים להתגבר. ילדים הם נהדרים. גברים שחיו את חייהם במחנה הסקוואיות (מחנה הנשים האינדיאני), הפכו להיות מתוסכלים ברמה רגשית עמוקה. אבל הם רגילים כל כך לחיים האלה, כל כך רגילים לחוסר האלטרנטיבות, שהתסכולים שלהם נראים כאילו הם חלק ממה שהם. אז, בואו נשתמש במשחקים, או ליתר דיוק, נמציא אותם. הנה משחק אחד: המחברת הקטנה והעצובה של ג'רמי.
זה משחק פשוט, אבל כל כך יעיל. ג'רמי שיחק את המשחק הזה והראה לנו את רשימותיו, את עצבותו ואת תובנותיו.
1. איך ילדים מתגברים על חווית ריגוש יתר
קודם כל, בואו נבחן את החשיבות של המצאת משחקים כמו שעושים ילדים. עד כמה הם מועילים ושימושיים? לדברי פרופסור סנדרה ו. רוס (2010) במחקרה על חשיבות המשחק אצל ילדים:
"המשחק קושר לפיתוחו של פתרון בעיות יצירתי. החוקרים סבורים כי פתרון בעיות יצירתי הינו משאב להתמודדות והסתגלות יומיומית".
היא פסיכולוגית קלינית לילדים ופרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קייס ווסטרן ריזרב, שבקליבלנד, אוהיו (ארה"ב). מחקריה ופרסומיה מתמקדים במשחקי דמיון, יצירתיות ותפקוד הסתגלותי בילדים. היא הוכיחה באופן מדעי את התרומה שמשחק משחקים יכול לתרום להסתגלות חברתית, ומאוחר יותר, לבריאות האדם הבגיר.
ילדים ממציאים משחקים ביחד. בתצלום זה של מחנה פליטים אפגניסטני למשל, אנו פוגשים בנים שלכאורה נהנים משחזור מצבים טראומטיים של הטרור הטליבאני. אנחנו רואים אותם עוזרים זה לזה להתגבר על הטראומה. חלקם מחייכים, כאשר הם משתמשים ביצירתיות כדי להגיע זה אל זה. לא מן הראוי לגעור בהם; להיפך, הם ראויים לכבוד על השימוש שלהם באסטרטגיות התמודדות מולדות.
לאור זאת, זה דבר נכון מבחינה מדעית להיעזר במשחקים ככלי שימושי שיסייע למטופל להתמודד. אבל להמציא ולשחק משחקים היא תכונה התנהגותית שנובלת מחוסר שימוש ככל שאנו גדלים. בסדרה זו, אני רוצה להציג כמה משחקים פשוטים ולראות לאן הם מובילים אותנו. (אולי אתה יכול להמציא משחקים אפילו יותר טובים!)
2. ג'רמי
ג'רמי נשוי עם שני ילדים, בן 38, ונאבק עם משיכות תוך-מגדריות (מת"מים), לא במידה שהוא רוצה לעזוב את אשתו וילדיו, אבל במידה שבה הוא חווה תחושה מציקה של מבוכה ותסכול. בעינינו, המחשבה שאתה או הומו או סטרייט אומרת שאתה מכניס אנשים לקופסאות וכך מתייג אותם. תגים אלה נוטים להתחיל לחיות חיים משלהם, במיוחד כאשר הפ עוברים ניתוק מהחוויה הרגשית על ידי פעילים אשר מתעקשים כי השקפת עולמם החדשה היא הדרך היחידה. לדעתי כפסיכיאטר חילוני, זאת משימתי המקצועית לעזור לאדם לחקור את כל ההיבטים של הפוטנציאל המיני המלא שלו, כדי שיוכל לרוץ איתו.
לאן זה מוביל? לא מעניין אותי: זה כבר עניינו. אני יכול להציע לו תובנות לגבי מה שקורה. אבל מה שהוא עושה בסופו של דבר בחיים שלו היא לא האחריות שלי. כל פסיכיאטר או פסיכולוג צריך להיות אובייקטיבי לגבי עד כמה מת"מ מתגלות או פוחתות, ואם משיכה למין השני נחשפות או שוקעות בתהום. אני אף פעם לא צריך להיות אחראי. החיים שלך הם העניין שלך, לא שלי. מטפלים באים רק לעזור לך להתמקד ולהרגיש חיובי יותר לגבי עצמך. כנ"ל לגבי ייעוץ נישואין: אתה יכול לבחור להישאר נשוי לה או לזרוק אותה. זאת לא החלטה שלי, לא ענייני. פעילים לא מצליחים לראות את הפרדיגמה המקצועית הזאת; הם מאשימים את המטפלים בתוצאה. הם מרגישים כי המטפלים כל כך חזקים שהם יכולים לנהל את החיים שלך. זה מגוחך!
אחרי שאמרתי את זה, ג'רמי שיתף בקבוצת התמיכה, "אנשים יכולים להשתנות", ותיאר את חוסר המנוחה שלו, את פחדיו המבלבלים ואת הלחצים הפנימיים שהוא חווה. הוא לא הצליח להבין אותם, אבל זה גרם לו להיות נסער, מצוברח ולעיתים היפראקטיבי. כשהקדשתי לזה קצת מחשבה, הרגשתי שהוא כאילו נָס מהשטן שעל הזנב שלו. תמיד רץ קדימה, תמיד בתנועה. מה נושך את זנבו? הרגשתי שאולי זה עצב, עצב אינסופי. אחרי הכל, כפי שראינו בפרקים קודמים של סדרה זו, ישנן אבני יסוד רבות של דיכאון מאוחר בהתפתחות הפסיכו-מינית של גברים עם מת"מ בגיל מבוגר. ממה אתה בורח, ג'רמי?
3. מחברת
המצאתי משחק: המחברת הקטנה והעצובה של ג'רמי. אתה קונה עיפרון ומחברת קטנה, עדיף בצבע כחול (צבע העצב). אתה נושא אותו כל הזמן בכיס החולצה שלך ליד הלב שלך (חלק מהמשחק). כל יום, אתה נדרש לכתוב מקרה אחד שבו אתה בתור בן 3 עד 5, הרגשתי עצוב. לא יותר ממקרה אחד, לא פחות. תחשוב קשה, כל יום במשך חודשיים. אתה כותב את המקרה בכתב היד שלך (כתב יד של ילד), ולאחר מכן מעביר אותו למחשב (כמבוגר, ובו זמנית מעבד את המקרה במוח, שגם זה חלק מהמשחק). ואז אתה שולח לי אותו, מושיט יד לאחרים, בדיוק כמו שעושים ילדים (עוד חלק של המשחק). אתה מעז לחלוק, אתה מעז לומר 'זה אני' בכל הבושה הבלתי נמנעת שלך.
ג'רמי קנה את המחברת, אבל לא הצליח לחשוב על שום דבר בהתחלה, עד שחלפו כמה ימים. אחרי שבועיים, אנו נהיים עדים לזעם ולהתפרצויות של ילד קטן ועצוב מאוד, דבר שאף אחד לא היה מודע אליו (וגם משהו שאיש לא שאל עליו, עד עכשיו).
כאן אנו מציגים את רשימות המחברת שלו בשבעה ימים שונים, ואת הדרך שבה הוא מצא בסופו של דבר נרטיב עצמי כדי להתחיל להתמודד עם הרגשות.
יום 1:
"אני מתקשה לרשום כל עצבות מגיל צעיר מאוד. אני חייב למצוא את ג'רמי הקטן, אבל אני לא בטוח איפה הוא או מי הוא."
יום 2:
"אני שונא את הנטייה שלי לרצות להזדהות עם הנשיות או עם הגישה הנשית למצבים. יש לי נטייה לחשוב על דברים כמו שאישה הייתה חושבת."
יום 3:
"אני רוצה להישאר איתך, אבא, וללמוד ממך. כאשר אתה במצב רוח טוב, להישאר איתך מרגיש לי טוב. הלוואי שהיית יכול להמשיך להיות ככה, כך שלא אפחד עוד ממך. הלוואי שיכולתי להרגיש בטוח בקשר שלי איתך, כדי שלא אצטרך לרוץ בחזרה לאמא שהיא תגן עלי. אני רוצה לאהוב אותך כל כך."
יום 4:
"משהו גרם לי בושה אבל אני לא יודע מה זה. אני מרכין הרבה את ראשי, לחיי אדומות ממבוכה. על מה, אני לא זוכר. יש לי זיכרונות מעורפלים של בושה על הפין שלי; על ששיחקתי באגרסיביות. נזיפה חזקה מאבא. שיחקתי עם החברים של אחותי והייתי תוקפני. אני לא זוכר את הפרטים אבל הייתי בערך בן ארבע, וחטפתי על זה. הביקורת הביאה אותי להרגיש בושה. בפרצי כעס נאמר לי שאני שנוא, והלוואי ולא הייתי נולד. אפילו אמא, שהייתה המגוננת שלי, הייתה מראה כלפיי אכזבה. זה הרג אותי."
יום 5:
"אני רוצה לשחק עם החברים שלי. אמא אוהבת את זה שרוב החברים שלי הן בנות. היא מתרברבת בפני בני משפחה וחברים אחרים על כך. אפילו בגיל צעיר זה לא נראה נורמלי. יש לי כמה חברים בנים. לפעמים הם באים אלי הביתה לשחק. אבל אני מרגיש שאמא לא אוהבת אותם כמו שהיא אוהבת את הבנות. משחק עם חברים בנים גורם לי להרגיש כאילו אני בוגד באמא, ולפעמים באחותי. למה?"
יום 8:
"אני כל כך כועס על אמא. על כל ה"היא"ות. למה הזעם הזה? אני שונא אותן. אני כל כך כועס. אני רוצה לצעוק עליהן ולפגוע בהן. אני כל כך כועס. הן לוקחות ממני הכול. הן לא מרשות לי פשוט להיות. הכול מסתובב סביבן כל הזמן. אני לא רוצה לשרת אותה. אני כבר לא רוצה להיות הילד הטוב שלה. אני פאקינג לא יכול אפילו לשבת ולהנות מכמה דקות של שקט בלי להרגיש אשמה כי לקחתי ממנה ומהאגו שלה זמן. לעזאזל איתה. כל כך נמאס לי מהחרא הזה. אני לא יכול אפילו שיהיה לי חבר בן, כי תמיד יש "היא" שדורשת עדיפות. תניחי לי. פשוט תניחי לי."
יום 10:
"אני מנסה להבין את עצמי טוב יותר. בתור ג'רמי הקטן, אני מושיט יד לאבא. הוא צועק עלי או מכאיב לי בדרך כלשהי. הרבה פעמים אני נפגע. הוא יכול להיות כל כך רע לפעמים. מגחך לעברי… והדברים הנוראים שהוא היה אומר לי. דברים כמו "עדיף שלא היית נולד! בבקשה תפסיק להיות קיים!" עד אנה מגיעה הפגיעה? זה שם, אני רואה את זה! הוא דחף אותי לשם. או ששמתי את עצמי שם כדי להגן על עצמי? בשלב מסוים עברתי סף, לא לחזור עוד. סף של הגנה, של דחייה ושל זלזול ושנאה כלפיו. פורטל למימד אחר."
---------------
4. הערות שלנו
בערכים אלה, אנו רואים שפע של שכבות, הנובעות מהגן. אנו מבחינים:
1) אכזבה מאבא, המתפתחת לזעם ודחייה;
2) אנחנו רואים את אמא כמגוננת, אבל בסופו של דבר, כל כך נוכחת בכל מקום ומצב וכל כך חונקת, שצומחת שנאה כלפיה בפרט וכלפי כל הנקבות בכלל;
3) אנו רואים ילד שמביישים אותו, ואנו רואים את החוויה הופכת לשנאה עצמית, במקום האהבה העצמית שהילד אמור לרכוש בגיל זה.
לכן, אנו פוגשים אדם מבוגר עם:
א) שנאה עצמית ומכאן הערכה עצמית נמוכה,
ב) יחסי אהבה-שנאה עם אביו
ג) אנחנו רואים אותו אומר לנשים "רדו ממני!"
ד) אנו רואים אותו גדל להיות גבר בודד אשר לא רכש שום כישורים כדי לבנות ולתחזק קשרי חברות עם בני מינו.
בכל התכונות השליליות האלה אנחנו לא מבחינים אצל בנים או גברים אחרים. נראה כי לאחרים בני מיננו יש הכול, ולכן קנאה צומחת לאט אבל בטוח. כאשר מופיע הטסטוסטרון, הקנאה והתסכול הנצחי הופכים לדבר מיני. הילד מתחיל לא רק להעריץ חברים, אלא שהוא גם מוצא את עצמו משתוקק אליהם בצורה מינית. אסור לנו לזלזל בטסטוסטרון. זהו כימיקל חזק, תרופה מרגיעה מאוד, כזו שגורמת לכל הרגשות של אפס או כלומניק בודד להיעלם על המקום.
וכך, מת"מים הופכות לאסטרטגיית התמודדות שעובדת בשבילו. הצד המיני, שנדמה כי הוא יצא משום מקום, יוצר חוויה נעימה, שבה כל הערכה עצמית נמוכה, שנאה עצמית, יחסים אמביוולנטיים עם אחרים ובדידות, נמוגים כמו טל הבוקר.
החיסרון הוא שזה נעלם די מהר לאחר אפיזודה של סיפוק מיני. אבל זה עובד בכל פעם, ומוביל אותו להיות מישהו שתמיד בוהה מתוך צימאון של קנאה בכל בחור נאה ברחוב, או שהוא אולי מחזר אחריהם באופן פעיל באינטרנט.
אבל לא משנה כמה הוא מסתכל על גברים אחרים, כמה הוא גולש באינטרנט, או כמה הוא מחפש את הריגוש של הטסטוסטרון בפעילויות פומביות עם גברים, בסופו של דבר תחושה עמומה מתגנבת שוב. תחושה ישנה, תחושה פנימית של חזרה אל ההתחלה: ההערכה העצמית הנמוכה שלעולם אינה משתפרת, הכאב של היחסים המחורבנים עם אב מרוחק או נעדר, תחושה של יתמות ותחושה של קרבת נשים המלווה ברצון שתשמורנה ממנו מרחק אחת ולתמיד. מה לא בסדר איתי? אני מרגיש כל כך בודד. יש לי דודא לגבר…
אנשים עלולים להגיב בצורה שלילית כלפי המת"מ שלהם הם. אם תייגת את הכמיהה שלך כמשהו לא בסדר, משהו שצריך להימנע ממנו או משהו לא רצוי, זה גורם לאובססיה להיות רק גדולה יותר, שלא לדבר על הבושה. הייתי מעז לומר שאפשר לראות אותה בצורה חיובית: הן תמרורים שמובילים את הדרך להבנה פסיכולוגית פנימית. הן אסטרטגיות להתמודדות. אגו בריא שואף לפתרונות ואנחנו צריכים לחלוק כבוד לפתרונות שנמצאו עד כה. אתה באמצע הדרך. כל הכבוד לך. עכשיו לך על הסיבובים האחרונים, כמו שאומרים במשחק הקריקט.
----------
אנחנו יכולים לנתח את הנושאים האלה ברמה רציונלית, אבל החלטתי לבקש מג'רמי לעשות משהו אחר. במקום לחשוב על כל הרגשות האלה, ביקשתי ממנו לכתוב מכתב לג'רמי הקטן ולהדריך את ג'רמי הקטן במה עליו לעשות. זה כמובן דבר מאוד מביך ומוזר לבקש. אבל למה לא? בוא נראה לאן זה מוביל אותנו. זה הוביל לתובנות גדולות.
אז בתור יועץ, חיברתי מכתב בשם ג'רמי הקטן. שלחתי אותו לג'רמי הגדול, ואז ג'רמי הגדול כתב לי משהו בתגובה.
המכתב שלי בשם ג'רמי הקטן:
"ג'רמי, אני זקוק לעזרתך כאן. זה קשור לאבא. אני שונא אותו. הוא צועק עלי או מכאיב לי בדרך כלשהי. הרבה פעמים אני נפגע. הוא יכול להיות כל כך רע לפעמים. מגחך לעברי, והדברים הנוראים שהוא היה אומר לי... דברים כמו "עדיף שלא היית נולד! בבקשה תפסיק להיות קיים!" ג'רמי, אני בוכה. אני צריך מישהו שינחם אותי. בבקשה, ג'רמי. מה עלי לעשות?"
המכתב שכתב לי בחזרה ג'רמי הגדול, פונה אל הילד עצמו:
"ג'רמי, באת ודיברת איתי היום. אמרת לי כמה דברים איומים על איך שאבא מתייחס אליך. אני רואה שאתה דוחה אותו. אתה דוחה אותו ברמה הכל כך פנימית שדחית חלק מעצמך. זה כאילו אתה אפילו לא יכול לאהוב אותו גם אם אתה רוצה. החומה הנוראית, הנוראית הזאת שבנית כדי להגן על עצמך. אני לא בטוח שאני יודע איך להגיד לך איך לעבור את זה. אני בטוח שבמידה מסוימת אבא באמת אוהב אותך, אבל אתה לא רואה את זה, אבא לא מראה לך את זה, ואם הוא כן מראה לך את זה, אתה מסרב לאמץ את זה. אז, להגיד לך שלאבא באמת אכפת ממך לא עוזר. מעשים שווים הרבה יותר ממילים. ג'רמי, זה אולי יישמע מטורף, אבל אני רוצה שתנסה את זה. אתה שונא את אבא שלך, אבל אתה גם דחית את עצמך תוך כדי - זה די ברור. אתה חייב להפסיק לעשות את זה, למענך.
אני רוצה שתשנן את זה מול המראה ותביט בעצמך בחמלה: 25 פעמים: "אני סולח לך, ג'רמי. אני אוהב אותך." "אני סולח לך, ג'רמי. אני אוהב אותך." עכשיו, בנשימה עמוקה, דמיין את אבא ותחזור על אותו הדבר: "אני סולח לך, אבא. אני אוהב אותך." "אני סולח לך, אבא. אני אוהב אותך." אני יודע שזה הדבר האחרון בעולם שבא לך לעשות. ואתה מרגיש כאילו אתה לא אמור לעשות את זה. אני מבין לחלוטין. אבל אתה עושה את זה כדי לשחרר את עצמך. סמוך עלי. אתה חייב לשחרר את עצמך מהרגשות שכלאו אותך".
על ידי סקירה של רגשות הילדות שלו ולאחר מכן התבוננות בהם כאדם מבוגר, ג'רמי לאט לאט עוזר לעצמו להתמודד עם סערה פנימית, כעס וייאוש. הוא מתמודד עם רגשות עמוקים, והוא מתחיל ללמוד לאהוב את עצמו, אשר בסופו של דבר יוביל לתחושה מרוממת יותר של הערכה עצמית. זאת, אחרי הכל, מצוקת הליבה של כל מי שחווה מת"מ.
המשך יבוא.
יוב ברנדסן, MD.
תגובות
הוסף רשומת תגובה