סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 21: להיות נזקק

נזקקות, החיים שלך מורכבים מנזקקות. היית נזקק כילד, אתה נזקק כמבוגר. אבל תסתכל על הבחור ההוא שם, לו אין את הנזקקות הזאת. וואו, תסתכל על הביטחון העצמי הזה. הוא לא נזקק, הוא פשוט נהדר. הוא הולך, מבלה, או סתם בוהה לאיפשהו. הוא עושה את זה עם עיניים יפות, שיער מבריק, וגוף נהדר למרות שהוא בכלל לא בודי-בילדר. איך הוא עושה את זה? אני, לעומת זאת (ככה אתה מרגיש), נזקק ותלותי. למה הוא לא כמוני? 

וכך, אתה יכול למצוא את עצמך שוקע בחזרה בהלם ובאלם. מי יכול להבין את המצב המסובך שלי? למה אני לא יכול להשתנות? תסתכלו עליו: הקלילות, האלגנטיות. אין לו שום מושג על מה אני חושב. ותראו איך הוא מסתכל על נשים, והן מסתכלות עליו בחזרה. הן מצחקקות, והוא מצליח לשמור על פאסון. בחיי, הוא טוב.  

תחושות עמוקות של קנאה, של נדהמות, של כמיהה וערגה ממשיכות להצטבר בך, מחכות לסוג של פתרון והקלה. אבל נראה שהפתרון אף פעם לא מגיע. אנו חייבים לחקור את הנזקקות הזו.

 

1. מחנה הסקוואו 

גברים שחווים SSA לא רצויה, מוצאים את עצמם חיים את חייהם בעולם הנשים – או אם נשתמש במטאפורה שהשתמשנו בה עד עכשיו, הלקוחה מחיי האינדיאנים – הם חיים במחנה הסקוואו. איך ההרגשה לחיות שם?  מעולם לא נושעת בידי הגברים הלוחמים, והם לא לקחו אותך או חנכו אותך לתוך עולם הגברים, בעודם דוהרים אל הערבה אחד עם השני, הגברים האמיצים האלו. כילד נשארת במחנה הסקוואו, עולם הנשים, צורת ההזדהות הראשית של כל הגברים משעת הלידה – אך אתה נשארת שם ולא הצלחת לעזוב. 

השתהית שם עד לאינסוף, ובכל זמן השהות הזו תמיד עשית את הדבר הנכון: היית ילד טוב ירושלים. עשית מה שאמרו לך, וצייתַ להכל. בדיוק כמו שהביטלס שרו: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע – כל הילדים הטובים לגן עדן ישובו" (מתוך השיר "you never give me your money" מהאלבום Abbey road). 

אז אתה מחכה לסוג של ישועה, ליום שבו הכל יהיה טוב ושתצטרף לשורות הגברים. גנטית ואינסטינקטיבית, כל ילד צריך להצליח להזדהות עם הזכרים; זה האינסטינקט החזק ביותר של הגוף האנושי. אבל לחלק מהילדים, ההזדהות הזו הופכת לכמיהה סודית, משום שבמחנה הסקוואו התנהגות גברית טיפוסית היא גם לא רצויה, וגם לא זוכה לעידוד. 

להתרועעות כל כך ארוכה עם נשים במחנה הסקוואו, יש השלכות לגבי התפיסה שלך את הנשים ואת העצמי שלך. הגברים והגבריות נתפסים אצל הילד כרחוקים ממנו, והוא יצטרך ללמוד לפתח הסתכלות על נשים ועל עצמו ללא התמיכה, האהבה והקבלה של גברים מבוגרים – שנמצאים פיזית או פסיכולוגית רחוקים ממנו. 

הרבה גברים עם SSA מחזיקים בתפיסות על נשים שאינן מדוייקות לגבי הנשים ככלל. לדוגמא, הם יכולים לתפוס נשים כחזקות, דומיננטיות או שתלטניות. הילד נשאר עם רגשות של חולשה או נחיתות, ולא מעז להביע התנהגויות של חוצפה, שחצנות או ביטחון עצמי. אפשר לצחוק על ההתנהגות הנשית שלו, והוא יכול להתבייש בעובדה שהוא כזה חלשלוש. לכן יש סיכוי שהוא יתחיל לראות נשים כמקטינות, מסרסות, או מביישות. ובושה בכך שהוא כזה חלשלוש יכולה להוביל לתחושה עמוקה של שנאה, של אין אונים, ולכאב שנובע מצרכים רגשיים שלא זוכים למענה. 

במחנה הסקוואו, ילד שמאוחר יותר יפתח SSA יכול לראות את עצמו כנזקק, חלש ונחות בהשוואה לנשים שסביבו. אלו יוצרים אצלו תחושות שהוא פגיע ומפסידן, ובחלק האחורי של מוחו הוא יכול להתחיל להסיק שאין מה לאהוב או לחבב אצלו ושהוא רכיב חסר משמעות במחנה הסקוואו – רכיב חסר משמעות בחיי כל הבוגרים. הוא יכול להרגיש קטן, כישלון, וחסר יכולות בניהול הדרישות של מערכת יחסים אינטימית עם המין האחר. 

בגלל שהגברים בחייו והגבריות בכללותה כל כך רחוקים ממנו מבחינה רגשית, הוא יכול לעשות לנשים אידיאליזציה – להחשיב אותן כאינטליגנטיות יותר מגברים, טהורות בצורה שמיימית, ואולי אפילו קדושות. 

למה הגברים לא באו להציל אותי ממחנה הסקוואו? איך זה שילדים אחרים הצליחו לגמרי להיכנס לתוך הגבריות? איפה היה אבא כשהצטרכת אותו? אבל התחושה היתה שאבא היה מרוחק, אי שם. וכך יוצא שהילד מגיע למסקנה חשובה (אך שגויה): זה בגללי. זה חייב להיות בגללי. אני לא שווה כלום. לא פלא שאבא לא חזר בשבילי. לא פלא שאני מרגיש כל כך מוזר. 

תחושה עמוקה של נחיתות מתמקמת בתוכך, בושה על היותך ילד, בושה על כך שיש לך את הגוף הזה, בושה על זה שאתה אתה. 

וכשהוא הופך לבן 4 עד שש הוא לומד כיצד לזכות בהכרה ובאישור ולהיות מישהו – הוא יכול להיות מועיל בתור שיפוצניק, בתור הבחור שמתקן דברים בעולם הנשים. הוא מנסה באופן נואש להיות ילד טוב, ומחפש דרכים להיראות באמצעותם ולהיות טוב, מוערך ואהוב. הוא שומע באיזו שליליות נשים מדברות על גברים, הוא שומע כמה רע זה להיות גבר (אחרי הכל, אם הוא עצמו מרגיש מרוחק מאביו, יש סיכוי שגם אימו ואחיותיו מרגישות כך). הוא שומע את הסטריאוטיפים השליליים שמוצמדים לגברים, במיוחד אם אימו ואחיותיו פמיניסטיות, תנועה רעיונית הרסנית בכל הנוגע ליכולת של ילדים בנים לרכוש תחושת גבריות בריאה. בהחלט יש סיכוי שהאמא תשתמש בו בתור איש סודה, מתלוננת בפניו על הבעיות עם בעלה והקשיים שיש לה בגידול האחים הגדולים שלו. 

וכך נולד לו השיפוצניק. 

הוא יכול לעזור לאימו עם הבעיות שלה והבעיות של המשפחה, ובאותו הזמן הוא גם מועיל לאבא שלו כי הוא מטפל בדברים – דברים שלאבא שלו אין מושג שבכלל קורים. הוא יעיל לשני ההורים; הוא מתקן את המשפחה, ורגשות הנחיתות שלו מוחלפים בגאווה ובהנאה שבהיותו ילד טוב שעוזר לכולם. 

2. השיפוצניק 

בואו נבחן את המצב המסובך הזה של השיפוצניק. זה משהו שהופך לדרך חיים, והרצון לשפץ יכול להפוך בבגרות למנגנון התמודדות עם רגשי נחיתות, בושה מגדרית או בושה בגוף. 

הילד הופך להיות המציל, הפותר. הוא הופך להיות הסנדק הטוב והפיה הטובה לכל העולם. לא רק שהוא מכיר בצרכים של אחרים, הוא גם צופה אותם. הוא מתקן, מיניק ומטפח, וטורח סביב האחרים. הוא הבחור שהופך את הכל לטוב יותר, שהופך דברים לאפשריים, ושמטפל בבעיות של החיים. הוא למד לעשות את זה כל כך טוב. "משאלתך היא פקודתי" היא המוטו שלו. "הבעיה שלך היא הבעיה שלי" היא התמה המרכזית שלו. הוא הבייביסיטר האחראי, תמיד בדרכו להציל את היום. 

אבל בהיותו כזה הוא עושה טעויות חמורות. הוא מציל אנשים מהאחריות שלהם. הוא נוטל את האחריות של האחרים במקומם. מאוחר יותר הוא יכעס עליהם בגלל מה שנעשה, ואז הוא מרגיש עצוב על עצמו ומנוצל. והוא חוזר לשלב הראשון, מרגיש שוב את תחושת הנחיתות העמוקה שלו, מרגיש את הבושה שלו על היותו גבר, על זה שזה הגוף שלו, על זה שהוא הוא. 

אז הוא בורח למנגנון ההתמודדות הישן שלו – כלומר, להיות השיפוצניק והמציל. הוא לכוד במעגל קסמים מרושע והמוח שלו חוזר להשתמש בתוכנת המחשב הישנה שלו, התוכנה היחידה שהוא מכיר מהילדות שלו. זה כבר הפך להרגל טבוע. הוא שוב הופך את עצמו ליעיל כשיפוצניק, מקווה וכמהַ לאהבה והכרה. זה ניסיון קדחתני למלא את הצרכים הרגשיים הלא ממומשים שלו.  

3. הבייביסיטר 

בספרה על תלות הדדית (Codependency), מתארת מלודי ביטי (Beattie) את הנטייה להציל או לטפל באחרים, באמצעות המאפיינים הבאים: 

• לעשות משהו שאנחנו מאוד לא רוצים לעשות 
• להגיד כן כשאנחנו מתכוונים לא 
• לעשות משהו בשביל מישהו למרות שהוא מסוגל וצריך לעשות את זה בעצמו 
• 
  להיענות לצרכים של האחר מבלי שהתבקשנו לכך, ולפני שהסכמנו 
• לעשות יותר ממה שאנחנו אמורים מהעבודה (אחרי שמישהו ביקש את העזרה שלנו) 
• לתת באופן קבוע בסיטואציה ספציפית יותר ממה שאנחנו מקבלים 
• לתקן את הרגשות של אחרים 
• לחשוב בשביל אנשים אחרים 
• לדבר בשביל אנשים אחרים 
• לסבול את ההשלכות של המעשים של האחרים, בשביל האנשים האלה ובמקומם 
• לפתור את הבעיות של אנשים אחרים במקומם 
• להשקיע בפעולות או מאמצים קבוצתיים יותר עניין ומעשים מאשר האדם האחר 
• לא לבקש את מה שאנחנו רוצים, נזקקים לו, או חושקים בו 

יש הרבה סוגים של רגשות שגורמים לשיפוצניק להתחיל לשפץ: הוא יכול להרגיש רחמים על האדם האחר אבל אולי גם להרגיש אשם; הוא יכול להרגיש איזשהי דחיפות לעשות משהו; הוא יכול להזדקק להנאה שבלהרגיש קדוש; יכול להיות שיש לו אחריות עצומה כלפי האדם הרלוונטי או הבעיה הרלוונטית; הוא יכול להרגיש שהוא יותר מסוגל לכך מהאדם שהוא מנסה לעזור לו; הוא יכול לחשוב שהאדם שהוא מטפל בו הוא חסר אונים ולא מסוגל לעשות את מה שהוא עצמו עושה בעבורו; הוא מרגיש שמישהו זקוק לו. 

בכך שהוא שיפוצניק, הוא סוף סוף הופך להיות "מישהו". אבל הוא גם שוכח לטפל בעצמו. 

4. תוכנת מחשב ישנה 

כשאנחנו עם אנשים אחרים אנחנו משתמשים בתוכנת מחשב, אבל היא מתוכנתת בצורה גרועה כי להיות המטפל לא עוזר בדבר. זה אפילו יוצר בעיות. 

כשאתה מטפל בבעיות של אנשים אחרים ועושה דברים שאתה לא באמת רוצה לעשות, אתה מתעלם מהצרכים, הרצונות והרגשות האישיים שלך. אתה שם את עצמך בצד. לפעמים, אתה שם על "הולד" את כל החיים האישיים שלך. הרבה בייביסיטרים נוטים להיות מוטרדים ומחוייבים יתר על המידה; הם לא נהנים ממה שהם עושים. בייביסיטרים נראים כל כך אחראיים, אבל הם לא כאלו באמת. הם לא לוקחים אחריות על האחריות הגדולה ביותר שלהם – הם עצמם. 

אם אתה בייביסיטר ושיפוצניק, שים לב כיצד אתה באופן קבוע נותן יותר משאתה מקבל. ואז אתה תמיד יוצא בסוף עם תחושה שנוצלת והוזנחת. אתה תוהה מדוע כשאתה צופה את הצרכים של האחרים אף אחד לא צופה את הצרכים שלך. אתה יכול להיהפך למאוד מדוכא כתוצאה מכך שאתה לא מספק את הצרכים שלך. ועדיין, בייביסיטר טוב מרגיש הכי בטוח כשהוא מעניק: אתה מרגיש אשם ולא נינוח כשמישהו מעניק לך, או כשאתה עושה משהו כדי לספק את הצרכים של עצמך. לפעמים, אתה יכול כל כך להינעל על תפקיד הבייביסיטר עד שאתה מרגיש, שדחו אותך או התייאשו ממך במקרים שבהם אתה לא מצליח לטפל במישהו או להציל אותו – כשמישהו פשוט מסרב לקבל עזרה. 

הדבר הגרוע ביותר בלהיות בייביסיטר הוא שאנחנו הופכים ונשארים להיות קורבנות. כבייביסיטרים אנחנו לא מטפלים בעצמנו. 

5. סיכום 

בחייו של ילד שנשאר במחנה הסקוואו, אנו יכולים לזהות מתי וכיצד צרכיו הרגשיים נשארו ללא מענה. אבל זה עדיין לא מסביר למה תחושה מעורפלת של כאב ונזקקות חודרת בעקשנות לתוך כל יום מחייו הבוגרים. אחרי הכל, גדלנו והתבגרנו; מן הסתם גם התגברנו על הצורך הזה. הסוד האמיתי הוא להבין שבחייך כילד במחנה הסקוואו, תמיד היו אנשים אחרים שלא נענו לצרכים הרגשיים והלגיטימיים שלך. אבל כמבוגר, למרות שהאנשים האלה כבר נעלמו, הצרכים שלך עדיין לא נענים, כי עדיין יש מישהו שלא מספק את צרכיך הרגשיים, ושומר עליך למטה: אתה. 

אתה האדם שלא מספק את צרכיך; אתה זה שלא מזהה אותם; אתה זה שלא מכיר בזה שאתה לגמרי בסדר בדיוק כפי שאתה. 

צריך להוסיף שורת תיכנות חדשה לתוכנת המחשב של חייך: אתה לא צריך לבצע, לתקן, לשפץ, להושיע או להציל את היום כדי להיות ראוי לאהבה. 

הדבר המרגש ביותר בלהבין שאתה לוקח על עצמך את תפקיד המטפל, הוא ללמוד מה זה ומתי אתה עושה את זה, על מנת שתוכל להפסיק לעשות זאת. 

אתה יכול ללמוד לזהות "הצלה". סרב להציל אחרים. סרב גם לתת לאנשים אחרים להציל אותך. קח אחריות על עצמך ותן לאחרים לעשות את אותו הדבר כלפי עצמם. בין אם אתה משנה את הגישה שלך, את הנסיבות שלך, את ההתנהגות שלך, או את צורת המחשבה שלך – הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות זה להסיר את הקורבן שאתה מהמשוואה. 

בתחילת החלק הזה אמרנו: "הוא לא נזקק, הוא פשוט נהדר... איך הוא עושה את זה?". איך? בצורה די פשוטה – הוא מרגיש חזק מספיק כדי להבדיל בין הצרכים שלו לבין הצרכים של האחרים. והוא בחר לדאוג לעצמו. אם הוא לא יעשה את זה, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילו. הוא פשוט שומר על פאסון. בחיי, הוא טוב.