הומו - כבר לא

ההומוסקסואליות היא ביסודה הטרופוביה, גישה שלילית עמוקה כלפי ההטרוסקסואליות ברמה אישית מאוד. זאת גישה נרכשת - לא נולדת איתה. שורשיה טמונים בילדות, והיא כבר הרבה, הרבה זמן חברה קרובה שלך. אבל מלידה לא. בדיוק כמו שארכנופוביה (פחד חזק ובלתי-הגיוני מעכבישים) אינה דבר שנולדת איתה, גם הטרופוביה לא יכולה להימנות כמצב גנטי. יש לך תפיסה שלילית מושרשת עמוק בנפש, כלפי אינטימיות עם המין השני, ובדרך כלל גם עם אלה שנראים כמו נהנים ממנה. אולי הם לא במודעות הזמינה שלך, אבל עמוק עמוק יש שם פחד, רתיעה והתנגדות. בסופו של דבר מדובר בהתחמקות, הכחשה ותחושת אי-נוחות שאתה חווה עם העולם החיצוני כולו, כפי שאנחנו נגלה בסדרה הזאת. אנחנו מקווים להראות שכל זה גם משפיע על סקירתך של הפוטנציאל ההטרוסקסואלי המולד שלך. בואו נתבונן בקונפליקט אחד מנדנד ומאוד אישי, שרבים משתדלים לא להרגיש. 1. מהי הבעיה? כולנו יודעים שיש משהו מסתורי בנוגע למין השני. אבל… הלא אתה מכיר אותן? הלא אתה מרגיש איתן מחובר ומכוון רגשית? ברור שכן! אלא, מהי הבעיה? ככה - האם אתה לא משתדל נואשות להבדיל את עצמך מהגבר-גבר המזעזע ההוא, שנהיה קריקטו

בפוסט הקודם , הראינו שהבעיה שלך היא שאתה חיית בתוך מחנה הסקוואיות (נשים אינדיאניות) במשך שנות הילדות. שם למדת להדחיק ולהכחיש כל רמז של משיכות למין השני. אבל איך הצלחת לשרוד? מה קרה לך, באיזו דרך למדת להתאים את עצמך לשם? וחשוב מכל, איך משתחררים מהאזיקים האלה? תרומתה של הפכיסולוגיה ההתפתחותית ד"ר רוס רוזנברג ישנם פעילים לזכויות הומואים ולסביות שמתעקשים וטוענים כי מה שחווית בנערות לא רלוונטי לחלוטין בנוגע למיניות העכשווית שלך, ושהמטפלים פשוט "קוראים לתוך ההומוסקסואליות שלך" . על מנת להגן על חשיבותה של הפסיכולוגיה ההתפתחותת, הפסיכותרפיסט רוס רוזנברג כותב בפרק 1 של ספרו "The Human Manget Syndrome (תסמונת המגנט האנושי)" (2013): “כמה שנרצה, לא נוכל להתעלם מעובדות מסוימות של החיים, שאינן נתונות לוויכוח: אנחנו נצטרך לשלם מיסים, אנחנו נזדקן, ככל הנראה נעלה במשקל כמה קילו, ותמיד נהיה קשורים לילדות שלנו. סיגמונד פרויד צדק - אכן, אנחנו יצורים מהעבר שלנו, מושפעים יותר משנתינו המכוננות (ה-5-6 שנים הראשונות) מאשר אירועים ונסיבות שהתרחשו בעבר הקרוב יותר. למר

גברים המתמודדים עם משיכות תוך-מגדריות (מת"מים) נוטים להרגיש סוג של ניכור מוזר משאר החברה, ניכור מבלבל עד כדי כך שהם מניחים אפילו שיש להם הפרעה גנטית. "נולדתי ככה", כך הם מרגיעים את עצמם, למרות שהמדע כבר הוכיח שהם טועים. אתה מרגיש רחוק מגברים, ובכל זאת אתה כמֵה אליהם. אתה מרגיש קרוב לנשים, ועם זאת, הקרבה אליהן איננה ממלאה את רצונך העמוק ביותר. בפוסט השלישי הזה, נתבונן ברגשות הניכור שגברים עשויים להרגיש ביחד עם מת"מים: החיים בתוך מחנה הנשים האינדיאניות - מחנה הסקוואיות - בתוך אוהל אינדיאני - וויגוואם - מזכוכית. בפרק 6 בספרו רב המכר "No More Mr. Nice Guy" (תרגום חופשי - "הבחור הנחמד מוריד את הכפפות"), שמכר מעל מיליון עותקים, רוברט גלובר כותב: “לעומת התחושה הרווחת בכמה עשרות השנים האחרונות, מותר להיות גבר. גברים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה גדלו, לרוע מזלם, בתקופה היחידה בהיסטוריה בדורות האחרונים של המערב , כשזה לא היה תמיד דבר טוב להיות זכר. וזאת כתוצאה בעיקר של שני שינויים משפחתיים וחברתיים בתקופה הפוסט-מלחמתית: 1) בנים נהיו מנותקים מ