סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 22: כשנזקק הופך לנזעם


להכיר בכך שאתה נזקק ובעל צרכים זה קשה ומלא רגשות בושה. אתה עושה כל מה שאתה יכול כדי לעזור לאחרים בצורה עדינה. אבל אתה נשאר בלתי נראה. יותר גרוע מזה הוא לנסות להתמודד עם זה ולנהל את התסכול שנוצר כתוצאה מכך. יש בך כעס והתקוממות. אתה יותר כועס משאנשים משערים. אתה יכול להפוך לטיפוס מגעיל ומרושע, ובגלל זה הבושה שלך רק ממשיכה להתגבר.

גרגור מפולין כתב לי:

"אני יודע שהיה זעם בחיים שלי. אשתי, סוזן,
עדיין חושבת שככה אני. היא פוחדת להגיד או לעשות משהו שיוציא את הענק הירוק שבתוכי מתוך הכלא שלו. אני חושב שאני כבר לא הבחור הזה... בגדול, לפחות. אבל יש עדיין פחד אצל סוזן. לפעמים אני תוהה: האם החלק שבי של המפלצת הירוקה באמת נעלם או שפשוט למדתי לדכא אותו, שזה מה שסוזן כנראה מרגישה."

מה המתח הזה שסוזן מרגישה? מי זה הענק הירוק הזה? האם הוא מסוכן ואנחנו צריכים לפחד ממנו? איך אנחנו יכולים להשתנות?


1. הנזקים ממחנה הסקוואו

גברים שמתמודדים עם SSA לא עזבו בגיל מוקדם את העולם של הנשים, את מחנה הסקוואו, בעוד מרבית הבנים הצעירים בגיל 2 עד 4 כן עוזבים אותו. למרות שמחנה הסקוואו נותן הרגשה נוחה, הוא גם גורם קנאה בלתי נגמרת בעמיתים הגברים, וכמיהה טבעית לחיים אחרים, חיים גבריים אמיתיים. בגילים 11 או 12, ההשתוקקות הופכת לרומנטית ומינית. זה מה שמרכיב את המנגנון של משיכה לבני אותו המין; זהו מנגנון ההתמודדות שבאמצעותו אתה מרגיש טוב לגבי עצמך למרות שהתגוררת במחנה הסקוואו.

במחנה הילדות הזה, בנים שאף פעם לא עזבו היו חייב להיהפך לילדים טובים וצייתנים כדי להתאים לסביבה. אבל ההסתגלות הזו מגיעה עם מחיר, כלומר - כעס וזעם שנמצאים עמוק בפנים. לא פלא שגרגור מרגיש שיש בתוכו ענק ירוק, מפלצת ענקית, ששוכבת רדומה בתוכו. הוא מודע אבל גם לא מודע בו בזמן. הבושה מחביאה את האני הפנימי שלו מתחום הראייה. 

בחלק הקודם ראינו איך הפכנו לסייענים נדיבים ובייביסיטרים מטפלים כדי להיות אהובים ומקובלים במחנה הסקוואו. אבל מה אם התגובה לעזרה הזו היא לא האהבה או הקבלה שלנו? מה אם אין הכרת תודה בתמורה? מה אם לוקחים אותנו כמובן מאליו?

אנחנו בהחלט יכולים למצוא את עצמנו ממורמרים וכועסים על האדם ש"עזרנו" לו בכזו נדיבות. עשינו משהו שלא באמת רצינו לעשות, עשינו משהו שלא היה חלק מהאחריות שלנו, התעלמנו מהצרכים והרצונות שלנו, ואנחנו מתעצבנים בגלל זה.

אנחנו לא מקבלים כלל הוקרה על העזרה שלנו, לא מקבלים מספיק הערכה על הקורבן שהקרבנו. הקורבן של העזרה שלנו לא מתנהג כמו שהוא אמור להתנהג. האדם הזה אפילו לא מקבל את העצה שלנו, שהצענו בכזו מוכנות ורצון טוב.

בספרה על תלות שיתופית (codependency), מלודי ביטי כותבת:

"האדם הזה לא נותן לנו לתקן את הרגש הזה. משהו לא עובד או לא מרגיש כמו שצריך, אז אנחנו קורעים את ההילה והכנפיים שלנו, ומוציאים את הקלשונות."

2. הקלשונות

אם כבר מדברים על קלשונות, בואו נדבר על הציור האמריקאי המפורסם של גרנט ווד (Grant wood) מ-1930, תקופת השפל הגדול בארה"ב – "אמריקן גותיק" (גותיקה אמריקאית). בציור אנו רואים שני אנשים עם חזות של כפריים שומרי חוק, ניצבים כמו קדושים. אבל הגבר כבר שלף את הקלשון – נראה לך שהוא גם תלותי? (בצחוק...)

האמת היא שהגבר הזה הוא רופא השינ
יים של הצייר. אנו יכולים לדמיין כיצד הגבר הזה בציור מרגיש אכזבה מאוד גדולה על כך, שהעזרה הנדיבה שהוא הגיש במהלך השנים לא זכתה כלל להכרה. אשתו עומדת לידו, ונראית מודאגת לגבי התגובה שלו. איזה קלשון גדול, וכמה זעם מודחק יש בפנים שלו! (למעשה, גרנט השתמש באחותו כמודל לאישה בציור, והתכוון לצייר חוואי זקן עם בתו הרווקה-הזקנה; המשל והנמשל של ברנדסן יכולים לעבוד גם ככה. י.ר).

אין יותר מה להתלבט – סוזן צדקה כל הזמן! יש מפלצת ירוקה וגדולה בפנים.

במידה די גדולה, כולנו יכולים להיות גרגור בנקודה כלשהי במהלך החיים שלנו. כשאנשים שאנו מנסים להציל או להושיע לוקחים אותנו כמובנים מאליהם, אנו מרגישים מאוכזבים, אם לא אפילו כועסים ומבוהלים. לפעמים אנחנו עושים כל שביכולתינו להחביא זאת. אבל לפעמים אנחנו משחררים את האש והעשתונות.

סוזן היתה מפוחדת והיא עדיין מפוחדת מהזעם שאורב בתוך בעלה. אחרי הכל, היא כנראה חוותה אותו ב"לייב" באיזשהי נקודה. והאמת היא, שאנחנו מראים את הקשיחות שלנו בעיקר מול בני משפחה. משהו בבני משפחה גורם לנו להוציא החוצה את האני האמיתי שלנו.

בין אם אנחנו מראים את העצבים והטינה שלנו החוצה, מחביאים אותם או רק חצי מחביאים, אנחנו מודעים שמשהו קורה.

ובהרבה מהמקרים, האנשים שאנחנו מצילים חשים בהתהפכות של מצב הרוח שלנו. ואז אינטראקציה מוזרה מתחילה להתרחש בינינו לבינם, שרק מוסיפה עוד סיבוך לרגשות השליליים של המציל.

האנשים שראינו אותם כקורבנות חסרי ישע וּכְשירות, מגיבים לכעס שלנו. בד"כ זו תגובה לכך שלקחנו אחריות על האדם הזה, ושבעצם אמרנו לו בצורה ישירה או עקיפה כמה חסר-כשירות אנו מאמינים שהוא. אנשים מתנגדים לכך שיגידו עליהם או יראו להם שהם בלתי כשירים, לא משנה כמה הם זועקים מרוב חוסר כשירות. והם מתקוממים נגדנו על זה שאנחנו מוסיפים חטא על פשע כשאנחנו גם מרגישים שיש לנו זכות לכעוס, שנייה אחרי שהצבענו על חוסר הכשירות שלהם. זה יכול להוביל לפיצוץ מאוד גדול. ואנחנו יכולים, כמו שרבים מאיתנו אכן עושים, להציל אנשים על בסיס יומיומי.

3. עייפות יומיומית

מת'יו מאוהיו כתב לי על החלק הקודם שבו דיברנו על 'להיות נזקק':

"מאמר מאוד מאוד מחכים. נתן לי הרבה תובנות על סיבות יומיומיות למתח רגשי ועייפות"

לאיזו סיבות יומיומיות למתח ועייפות מת'יו יכול לרמוז?

אנחנו יודעים שחלק מאיתנו הופכים כל כך עייפים מהעול העצום – אחריות מוחלטת על כל הגזע האנושי – עד שאנחנו יכולים לדלג על רגשות החמלה והדאגה שאמורים להתלוות למעשה ההצלה, ולעבור ישר קדימה לכעס.

המעגל בנוי מזה שאנחנו נותנים יותר ממה שאנחנו מקבלים. אח"כ אנו מרגישים מנוצלים ומוזנחים כתוצאה מזה. אנחנו תוהים מדוע בזמן שאנחנו צופים את הצרכים של האחרים, אף אחד לא שם לב לצרכים שלנו. אנחנו יכולים להיהפך למאוד מדוכאים כתוצאה מכך שהצרכים שלנו לא מקבלים מענה.

אנחנו מרגישים כעס וטינה כלפי הקורבנות האפשריים שלנו. אנחנו אפילו יכולים פשוט לכעוס כל הזמן. אם נראה אדם עם צורך או בעיה הוא יעורר בנו את ההרגשה שאנחנו חייבים לעשות משהו אחרת נרגיש אשמים. ואחרי שנציל אותו, העויינות שלנו כלפי התסבוכת הבעייתית שלו תתחיל לבעבע. יש לנו כל כך הרבה רגשות סותרים שצריך לנהל, ללהטט ביניהם, לעבד ועם כל זה להשאיר חבויים – עד שאנחנו מרגישים לחוצים, עייפים וגמורים.

מוזר כמה שזה יישמע, בייביסיטר טוב מרגיש הכי בטוח רק כשהוא נותן, ולא כשהוא מקבל. אנחנו אפילו יכולים להרגיש אשמים או שלא-בנוח כשמישהו מעניק לנו, או כשאנחנו בעצמנו עושים משהו כדי לספק את הצרכים שלנו. אנחנו מרגישים שזו העבודה שלנו להיענות לצרכים של אנשים אחרים: אנחנו פשוט עוקבים אחרי תוכנת המחשב הקטנה שיש לנו במוח, שלפיה זה פשוט העבודה שלנו להתקרבן ולוותר מעצמנו ועל עצמנו. האדם האחר לא ביקש ממנו את העזרה או הטיפול הזה; אנחנו עושים את זה כי תוכנת המחשב שלנו מכריחה אותנו לעשות את זה.

4. התוצאה השלילית

התוצאה של התוכנה הזו היא אסון. מר נחמד הופך למתוסכל, ובסופו של דבר למלא מירמור, מגעיל ומרושע. בייביסיטריוּת מולידה כעס. בייביסיטרים הופכים להורים כועסים, חברים כועסים, מאהבים כועסים. אנחנו יכולים להפוך לבלתי-מרוצים ומסופקים, מתוסכלים ומבולבלים. אנחנו מוצאים את עצמנו קלועים בסוג של מהומה פנימית. אנחנו הופכים בסוף לקורבן של ההתנהגות שלנו עצמנו. אנחנו אפילו יכולים להתרגש אם מישהו יסרב "להיעזר". "אוקיי" נצעק עליו "תעשה מה שאתה רוצה. זאת ההחלטה שלך, אבל רק תזכור שאמרתי לך!"

וכך, מר נחמד מסתלק בכעס מופגן, ויוצר הרבה פחד אצל האדם האחר, שאכן לא ביקש או רצה את ה"עזרה" שהצענו לו בכזו נדיבות והתקרבנות.

ובשביל מר נחמד יוצא שהרגשות של להיות נאהב או נאמץ אל הלב – אפילו רחוקים יותר משהיו אי פעם. תוכנת המחשב כשלה להביא תוצאות. אבל מר נחמד לא מכיר אף צורה אחרת. החיים הופכים למשא כבד.

"למה זה תמיד קורה לי?" ככה אתה מרגיש. אחרי הכל, אתה עושה את כל מה שאתה יכול כדי לעזור לאנשים מתי שרק אפשר, אבל בסיומו של יום מסתכלים עליך כאילו אתה בחורה. תמיד בסוף אומרים לך שאתה לא גבר מספיק, לא גבר אמיתי מספיק. או שאתה אפילו חש את המסקנה הזו גם בלי שאף אחד אומר לך את זה במילים. כתוצאה אתה מוצא את עצמך נסוג בחזרה למחנה הסקוואו עם הזנב בין הרגליים. אולי מחר הכל יהיה טוב יותר.

האם לנצח נהיה קורבנות? הגורם השורשי לזה הוא להיות מציל ובייביסיטר. אלה תפקידים ומשימות שהתרגלת לקחת על עצמך, אבל כשהם הופכים לדחף, אוטומטיוּת וברירת-המחדל של מערכת הביצוע שלך, אז ההתנהגות הזו משיגה את ההיפך. התסכול שההתנהגות המצילה הזו מחוללת, גורם לכעס ונבזות, וכשהרגשות האלו זוכים לביטוי אז הצרכים הרגשיים שלך זוכים אפילו לפחות מענה מקודם. יצרת שגרה חדשה, מעגל אכזרי שהוא בנוסף להכל גם חסר תקווה. הפכת לסובל מתלותיות שיתופית. כשאתה עושה זאת, אתה בעצם הופך לקורבן. האמת היא שאתה מקרבן את עצמך.

זו הרגשה ישנה, שמושרשת בך מגיל מוקדם, אבל המצב אינו חסר תקווה. זה פשוט עניין של לקבל פרספקטיבה נכונה, של להביט באמיתות, ולפעמים של לאפשר לעצמך להתאבל.

 אבל זה יכול גם להפוך לגרוע יותר.

5. הולדתו של הנרקיסיזם

צ'אק מניו יורק כתב אליי:

"יש לי כמה שאלות. הכרתי בחורי SSA "נזקקים", אבל גם יצא לי להכיר בחורים עם SSA שהיו מאוד עסוקים בעצמם ונרקיסיסטיים, שבקושי ניסו לעשות משהו אם זה לא היה בשבילם. האם הנרקיסיזם מחפה על הנזקקות או שיש כמה טיפוסים של בחורים עם SSA, וכמה שלא עוקבים אחרי התרחיש שתיארת בחלק של 'להיות נזקק'?"

צ'אק צודק: יש עוד מה להגיד בנושא שלנו. למרות שהכללות יכולות להיות טריקיות, אנחנו צריכים לראות שהנזקקות מהילדות יכולה להוביל לנבזיות וללהיות מגעיל. ויש כמה דרכים שבהם זה יכול לבוא לידי ביטוי.

גם כשנזקקות מקבלת נופך נבזי, אנחנו צריכים להבין שהעצבות תמיד נמצאת שם, והיא נושא משותף שמזמזם ברקע. הנבזיות יכולה להפוך למאוד נרחבת, אבל היא תמיד מגיעה משורשים מובַנים.

בהרבה מהמקרים, משפחה לא מתפקדת שוכנת בבסיס של הכמיהה והערגה אצל גברים שחווים SSA. ההכרה של הילד במי שהוא באמת תמיד הגיעה עם כוכבית בצד. היתה שם אהבה מצד ההורים, אבל היא תמיד היתה מותנית. ממגוון סיבות, ההורים היו נזקקים בעצמם והילד נקלע באמצע היחסים התלותיים של ההורים. המבנה המשפחתי הזה נקרא מודל המשפחה הנרקיסיסטי-טריאדי (משולש).

במקרים כאלה, לאחד או לשני ההורים יש צרכים נרקיסיסטיים גדולים, והם רואים את הילדים כהרחבה של העצמי שלהם. הם מרגישים שיש להם "זכויות" – הזכות להיות נערצים, שיטפלו בהם, שיעשו אותם גאים, ושיהיו להם ילדים שייגרמו למשפחה שלהם להיראות מושלמת. וכך הם בעצם הופכים את התפקידים. הילד חייב לממש את הפנטזיות הנרקיסיסטיות של בית אידיאלי, וזה האחריות של הילד לחיות לפי הציפיות והמשאלות האלה. רק אם הוא יעשה זאת, הילד יצליח לקבל קצת אהבה ואישור, אבל תמיד יש כוכביות בצד, וההורים יכולים לסגת ולהתבוסס ברחמים עצמיים בנקישת אצבע.

הילד יכול להפוך לאכזבה. בגיל מוקדם הוא חווה עד כמה ההורים שלו יכולים להביע זעם וכעס, כשהילד הניע (בטעות) סערה נרקיסיסטית. הוא הופך לילד רע, ילד בלתי נסבל, ילד חסר תקווה, והוא הרבה יותר מדי פעמים נשלח לחדר – מנודה מהמעגל המשפחתי. אסור להשוויץ בעצמך קצת בסלון כשהרגשות של ההורים נפגעים.

הגודל של הדרמה המשפחתית הזו, התדירות שלה, הרשעות, האנוכיות והאגואיזם העירום של הורים בלתי מתפקדים – הם גורמים מכריעים בהתפתחות הפסיכולוגית של הילד מהרגע הזה והלאה.

6. תוצאות מגוונות

הכדור יכול להתגלגל לכמה כיוונים, ואם לענות על השאלה של צ'אק שהוזכרה קודם, אז התוצאה של מודל המשפחה הנרקיסיסטי-טריאדי יכול לנוע מילד עצוב, אל ילד נבזי ומגעיל, ואולי אצל חלק מהילדים אפילו להתפתח למניפולטור רגשי-נרקיסיסטי. התכונות האישיותיות של הילד יכולות להפוך למכוערות בדיוק כמו התכונות של ההורים שלו.

אם הילד הצליח להסתגל לדרישות הנרקיסיסטיות של ההורים שלו באמצעות כך שהפך לילד המרצה או המחונן, אז הוא בסבירות גבוהה יהפוך לתלותי-שיתופי. "פליזר" (מרַצֶה) נולד, שיפוצניק, בייביסיטר-משתף-פעולה שבקושי יודע איך הצרכים הרגשיים של עצמו נראים. הוא יכול אפילו לשכוח שבכלל יש לו צרכים. על התוצאה הזו אפשר להסתכל בעצם כחוסר-תפקוד, וכמצב תודעתי מאוד עצוב – ילד שתקוע לנצח וללא-תקווה בפוזה של הבחור הנחמד שממהר להקריב את עצמו. אנחנו רואים בחור שהוא נחמד ללא הרף, כשלמעשה הוא צריך להיות יותר אנוכי או מסוייג.

אבל התפתחות העניינים יכולה להיות אפילו יותר דרמטית. אם הוא לא מצליח להיות הילד הטוב, הוא יכול להפוך להיות הילד הרע לנצח. רוס רוזנברג, בספרו "תסמונת המגנט האנושי", כתב:

"ההורים שמפעילים מניפולציות רגשיות, ינטרו טינה כלפי הילד השבור והלא-מושלם לכאורה שלהם – והם לנצח יחוו אותו כמביך ומאכזב. בגלל האי-שלימות הזו של הילד, הצרכים הנרקיסיסטיים, האנוכיים והאינטרסנטיים של ההורים לזכות באישור, הכרה ושבחים, לא יתממשו. כתוצאה, גורלו של הילד המסכן וחסר-ההגנה ייחתם, והוא יהיה מיועד לחוות ילדות שהיא הרבה יותר קשה, מדוכאת, מזניחה או מתעללת מזו שיחווה הילד 'המחונן' או 'המרצה'.

לצערנו, הנתיב ההתפתחותי של המבוגר המניפולטור-הרגשי שהילד הזה יהפוך אליו, הוא יותר טראומטי ומזיק פסיכולוגית מהנתיב של השותף המחונן שלו. בגלל שהילד הזה לא מסוגל לחיות לפי הפנטזיות של ההורים שלו, הוא מתוייג שלא בצדק כמאכזב וקשה – תגיות שהם הכרזה לא-מדוייקת של הערך שלו להורים, ובסופו של דבר, גם לעצמו. פסק הדין המזיק והשערורייתי הזה יהפוך בסופו של דבר לבסיס של שנאה עצמית של הילד, ולדימוי וערך עצמי ניזוקים מאוד. עם הזמן, הילד יפנים את ההזנחה והשגיאות של הטיפול ההורי בו, ויתחיל להסכים עם צורת הראייה של ההורה המניפולטור שהוא אכן אכזבה, כפוי-טובה ופגום. זו תגית שבסבירות גבוהה הוא ידבק בה כל חייו."

הילד הזה יהפוך לנרקיסיסט בעצמו, מחרף את נפשו כדי להשיג אהבה מאחרים ואז מבין שאיך שהוא לא יגיב זה לעולם לא יספיק. אז הוא אף פעם לא מנסה לתת משהו בחזרה כי המטרה (לרַצות אחרים) היא חסרת סיכוי.

הילד הזה לא נותן לאחרים (בשונה מהילד התלותי-שיתופי), אין לו שמץ ביטחון בגישה הזו, אז באמצעות ניסוי וטעייה הוא למד רק לקחת.

הוא לוקח את מרכז הבמה, הוא שואב תשומת לב, הוא לוקח את התפקיד הדומיננטי (ביחסי מין ובכלל), הוא למד לאהוב את עצמו אם אף אחד אחר לא מוכן לעשות את זה, והוא דורש שיריעו לו. הוא לא מחכה לזה, הוא למד לקבל את זה בעזרת מניפולציות אם צריך. הוא הופך למניפולטור-רגשי, הדרך היחידה לקבל את הצרכים הרגשיים שלו (ואחרי הכל, החיים קצרים).

מרמור עמוק, עצבות גדולה, חוסר רגשי באהבה, ומשחק מוגזם שנועד לכסות על בדידות, טראומות ובושה על העבר – כל אלו מייצרים בעבוע ומהומה מנטליים, שהם בדרך כלל מעווַתים יותר מדי בשביל שהאדם יוכל לפתור אותם בעצמו. אז הכחשה ושיתוק רגשי (כלומר, ניתוק) נכנסים, שני דרכים שבאמצעותם המוח יכול למחוק זכרונות טראומטיים ולהמשיך הלאה (מבלי לפתור את העניינים הכאובים עצמם).

אנחנו רואים את ההתנהגות הזו בצורה די תכופה במצעדי גאווה, שם להיות הדרמה קווין במרכז הבמה; לדרוש בצורה מרושעת תשומת לב; ולהפגין התנהגות שערורייתית כסוג של אצבע אמצעית שנתקעת בפנים של הקהל הצופה – כל אלה מסתירים בעצם נפש פצועה.

רוזנברג כותב:

"בלי ההגנות האלו, הילד, והמבוגר שהוא יהפוך להיות, לא רק יזכרו את הטראומה אלא גם יחוו מחדש בצורה רגשית את הבושה המתישה, הכעס, אובדן התקווה והייאוש שהם חוו במהלך הטראומה.

בגלל שהמבוכה, הבושה, השנאה העצמית, הנזקקות והמלאי הכבד של הזעם שמגיעים כתוצאה מכך – יהיו בלתי נסבלים מבחינת הילד והמבוגר, אם ינסו לקבל אותם (בצורה מודעת), הם משוגרים למרחב החשוך של התת-מודע, ננעלים מאחורי קירות בטון מחושלים בפלדה של הכחשה – ועומדים נגד כל ניסיון לגרום להם להתבטא או להתאושש. רק באמצעות גישה אגואיסטית או אנוכית כלפי אנשים אחרים (מערכות יחסים), הילד והמבוגר יכולים להרגיש טוב לגבי עצמם.

היכולת להפעיל מניפולציות על אחרים או לנצל אותם, בשילוב עם תחושה מוגזמת לגבי החשיבות של עצמם, עזרה להם לשרוד את הילדות הטראומטית שלהם. הרגשות (והזכרונות) המודחקים האלה יצליחו לצאת החוצה רק עם התקפים של דיכאון, זעם נרקיסיסטי או טיפול מקצועי"

7. סיכום

חלק מתהליך הפתרון של הבעיה הוא לטפל ולהסתכל בנושא של פגיעות מהעבר וחלומות מנופצים. אנחנו צריכים להודות בנזקקות שלנו, ולהפסיק לעבוד על עצמנו שהכל היה טוב בחיים שלנו. אנחנו צריכים להכיר בצרכים הרגשיים הלא מסופקים שלנו, ולהרשות לרגשות של אבל או מחסור לעלות לפני השטח. אנחנו צריכים להפסיק להציל אנשים אחרים וללמוד לראות איך ההצלה שאנחנו מספקים היא בסך-הכל כיסוי לנזקקות של עצמנו, ולתחושת המחסור שלנו. אנחנו צריכים לקבל את זה שאישור והכרה בנו לא ניתנו לנו בצורה המספקת בשנים בהם היינו תלויים בהורינו.

אנחנו המבוגרים עכשיו, ואנחנו חייבים להתחיל לטפל בעצמנו, בראש ובאשונה. ואם אנחנו מוצאים את עצמנו משתמשים במניפולציות רגשיות כמכשיר ליצירת אינטראקציה ועל מנת להגן על עצמנו, אנחנו צריכים ללמוד לבטוח באנשים אחרים; אנחנו כבר לא ילד תלותי.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 1/24: איך המיניות עובדת

סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 2/24: פער הרגישות

סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 21: להיות נזקק