סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 7/24: תשובותיו של מנפרד

במאמר זה, נתבונן בתשובות ששלח לי מנפרד מבוואריה שבגרמניה, ילד החי במחנה הסקוואיות (נשים אינדיאניות) מיושב על גבו של סוסון, וחולם לרכוב עם הלוחמים הבנים. שאלון העזרה העצמית הינו דרך מהירה ויעילה לבודד בעיות זהותיות פסיכו-מיניות אשר נמצאים בליבן של משיכות תוך-מגדרית (מת"מים). לצערנו, קבוצות לחץ "גאות" מפיצות תעמולה פוליטית מעציבה, בטענתם כי "אף נטייה מינית, זהות מגדרית או התבטאות מגדרית מהווה הפרעה פסיכולוגית, מחלה או חיסרון מכל סוג שהוא." אם זה היה נכון, אז לא היינו מוצאים אף הבדל בין התשובות שנכתבו על ידי גבר בעל משיכות לנשים בלבד ולבין תשובותיו של גבר עם מת"מים. אולם, זאת לא המציאות. כמעט ללא יוצאים מן הכלל בקרב גברים החווים מת"מים, ישנן אי-התאמות בין ההתפתחות הרגילה הכוללת את המשיכה לנשים, לבין ההתפתחות שלהם.

קודם כל, נתבונן במה שציין מנפרד בשאלון שלו. אחר כך, נפרש מה המשמעות לגבי (1) תפקיד אביו, (2) תפקיד אימו, (3) תפקיד עמיתיו, ו-(4) איך כל זה משפיע על התפתחותן של משיכות תוך-מגדריות.

השאלון:

"להתפתחות הילד הפסיכו-מינית הנורמלית יש תבנית כללית. משעת הלידה, כל ילד מזדהה אוטומטית עם האם, אבל בגיל 18 חודשים תינוקות מתחילים להבין שיש גברים ויש נשים. עם בנים, זה מה שבדרך כלל קורה:

בגיל 2-3, הבן זוכה להזדהות עם האבא (אבא הוא מי שאני, או מי שאני הולך להיות, ומי שאני רוצה להיות)."

מנפרד:

“בגיל הזה המשפחה שלי עברה מחבל ארץ מולדתי, בוואריה שבדרום גרמניה, לגור בארצות הברית, שם גרנו עם הדוד ודודה שלי שעברו לשם לגור כמה שנים קודם. כשאני חושב על התקופה הזאת של הידלות, יש לי זיכרונות של כל המשפחה, חוץ משל אבא שלי! אני זוכר את אמא שלי, אחי, דודתי, דודי, השכנים, החברים ששיחקתי איתם, ואת אמו ואביו של דודי (שלהם קראתי סבא וסבתא, כי הסבא והסבתא 'האמיתיים' שלי נשארו בגרמניה.) ובכל זאת אני לא מצליח לשלוף אף זיכרון של אבא שלי. היכן הוא היה?

ב) בגיל 3, אתה התחלת ליצור מרחק מאימא, בידיעה שאתה שונה ממנה.

מנפרד:

“בתקופה הזאת גרנו אצל הדודים שלי. הדודה שלי הפילה קצת אחרי שהם התחתנו ולכן לא הייתה יכולה ללדת לאחר מכן. היא מאוד אהבה אותי מגיל 2 עד 4, מכיוון שאני הייתי הילד שאי פעם לא היה לה. האינסטינקטים האימהיים שלה תפקדו להפליא. גם אימי נתנה לי תשומת לב מעבר לרגיל, אולי מכיוון שאחי הגדול, הילד היחיד שלה חוץ ממני, סבל ממחלת לב וכמעט נפטר. דרך אחת בה גם אימי וגם הדודה שלי העסיקו אותי כשהייתי יותר מדי בשבילם (בטח כי הן השקיעו את רוב כוחן בניסיון לטפל באחי החלש), היה לתת לי להסתכל עליהן כשהן התאפרו. לא זכור לי שאבי או דודי שיחקו איתי או העסיקו אותי, או שהיה להם חלק משמעותי בכלל בגידולי בתקופה הזאת. לדעתי, לי לא היה אפשר להרחיק את עצמי מאימא, כי הרי עם מי הייתי מזדהה באותה תקופה אם לא איתה?"

ג) בגיל 4, אתה מתחיל להרגיש טוב לגבי הריחוק שלך מאימא, מכיוון שההזדהות עם אבא מרגישה טוב ונכון.

מנפרד:

“כפי שצוין לעיל, יש לי מעט זיכרון של אבא שלי, אז איך ייתכן שהרגשתי טוב ונכון עם ההזדהות איתו? אני חש חלל גדול וריק בזיכרונות שלי וברגשות שלי כלפיו. ולכן ההתחברות שלי שנותרה הייתה עם אימא שלי בתור המקור העיקרי של אהבה וחברות באותה תקופה."

ד) בגיל 5-10, אתה מתחיל לחוות הרבה כיף עם בנים אחרים - כולם כמוני, כולם אני.

מנפרד:

“לצערי, בתקופה הזאת, בתור מהגרים לארצות הברית, המשפחה שלי פיתחה תחושה של היבדלות משאר האנשים שחיינו בסביבם. 'אנחנו' היינו גרמנים, בזמן שהשאר, 'הם', היו אמריקאים. בהיותי כולי בן שנתיים, לא היה לי זיכרון בכלל מהחיים שלי בגרמניה קודם לכן. הזדהיתי עם אחי, 6 שנים מבוגר ממני, ושנינו השתדלנו לשמור מרחק מבנים אחרים שהתלבשו, שיחקו משחקים/ספורט ודיברו בצורות אמריקאיות שהיו שונות משלנו בתכלית. מכיוון שלאחי היו בעיות לב, הוא לא היה יכול לשחק ספורט כל כך. בילינו הרבה משנותינו הראשונות בעשיית דברים שכליים או אומנותיים, בבדידות, אחד נהנה רק מחברתו של השני. היו, כמובן, חברים אחרים לשנינו. הם היו או ילדים של מהגרים גרמנים אחרים, או אלה שהיו מוכנים לקבל אותנו, ואלה בדרך כלל לא היו טיפוסים ספורטיביים או גבריים. רובם היו בנות."

ה) וכולנו יוצרים מרחק מהבנות, אנו מרגישים ש"בנות הן טיפשות", "בנים הם נהדרים, אנחנו מלכי העולם, אנחנו משחקים משחקים בהם אנחנו מלכים, אנחנו מנהלים קרבות חרב, אנחנו משחקים קאובויים ואינדיאנים, אנחנו נלחמים כי אנחנו קשוחים, ואנו משתדלים להיות קשוחים."

מנפרד:

כפי שציינתי, רבים מחבריי היו בנות. לא שיחקתי הרבה ספורט או משחקים דומים. אחי היה חלש מדי מבחינה פיזית לשחק משחקי 'מכות' כמו שקראו להם, וכשאני התחלתי לשחק בצורה גסה מדי והרבצתי לו, הענישו אותי מילולית. מאוחר יותר נענשתי על ידי מכות, לאחר שהרבצתי לאחי. אבי מעולם לא שיחק איתי 'מכות'. חשתי תסכול כי לא היה לי דרך לבטא את הצד הגס הזה שלי, שבמקום זאת למדתי שגסות כזאת לא הולמת, וגדלתי לחשוב שבנים טובים לא מתנהגים ככה, שזה כמובן רעיון כזב."

ו) אנו לומדים להרגיש טוב עם בנים, לאהוב בנים ולאהוב את היותנו בנים. אנחנו נהדרים.

מנפרד:

ההערות לעיל מראות כי זה לא היה המצב. בשונה מאחי הגדול, אני אהבתי לשיר ולרקוד. היה לי צד אומנותי שמצא ביטוי ברצון לעצב שמלות, לאפות ולקשט עוגות, לשיר, לרקוד ולשחק במחזות. בנים אחרים בדרך כלל לא הזדהו עם הפעילויות הללו כמובן, ולפעמים נידו אותי ו/או התעללו בי. לא הייתי חזק פיזית וגם לא ספורטיבי. לא בחרו בי לשחק בקבוצות ספורט בבית הספר, והרגשתי חסר כישרון וחלש כשהשתתפתי בפעילויות או משחקים גבריים. לא חשבתי שאני נהדר. חשבתי שזה היה לא נכון להתרברב או לנסות להיות מספר 1 בספורט תחרותי, שכולו מבוסס על אגו."

ז) בכל התזוזות האלה, בכל ההפיכה הזאת לילד, אמא ואבא מאשרים. הם אוהבים את זה, הם מאשרים את זה, הם מכבדים את זה.

מנפרד:

“האישור מאבא לא הגיע לעיתים קרובות. אני מניח שהוא לא היה הרבה בבית, או שלא עשיתי הרבה דברים שהוא היה מאשר. לפעמים הוא היה שם ואישר, אבל לרוב רק כשהייתי יותר מבוגר. אימי אישרה הרבה דברים, אבל לא את ההתנהגות הגברית שלי כשהתנהגתי ככה. להפך, היא הייתה אומרת שהיא תמיד רצתה ילדה קטנה. היא גם לא רצתה שגדלו תינוקות וילדים, כי היא אהבה לטפל בהם בעודם קטנים."

ח) אבא גאה בבנו הקטן, דמות דיוקנו של עצמו, התפוח שנפל מהעץ שלו.

מנפרד:

“מעולם לא שמעתי את זה או הייתי מודע לכך שהוא הרגיש את זה. בעצם, אימי אמרה לי שהוא לא רצה ילדים."

ט) הילד הקטן נותן לאבא להרגיש טוב כי בו הוא מזהה את עצמו הקודם ומת על כך שהילד יהיה כמוהו, כולל לקיים יחסי מין עם אישה/נשים בבוא היום.

מנפרד:

“מעולם לא שמעתי אותו אומר את זה, ולא הייתי מודע לכך שהוא חשב את זה. הוא בעצמו לא גדל עם אביו - היה לו אב חורג, ועכשיו אני תוהה אם הוא הרגיש קרוב לאביו החורג ואם הוא באמת למד כיצד להתייחס לדמות אבהית, וגם איך זה מרגיש להיות אהוב על ידי אבא. אבי התבייש מעצמו כי הוא נולד מחוץ לנישואין, דבר שלא היה מקובל כשהוא היה ילד."

---

פרשנות:

בתשובות אלה אנו רואים כמה כנה ופגיע מנפרד מעז להיות כשהוא ממלא את השאלון מאחורי מסך מחשב. השאלון נותן לו את ההזדמנות לכתוב מה שבא לו, בלי מטפל שיושב מולו ובנוכחותו הוא אולי מתבייש, אף על פי שזאת אינה כוונתו של המטפל. הוא יכול להתבונן בקצב שלו - אולי הוא גם דוחה את כתיבת התשובות לשאלון בכמה ימים, ואז מתחיל לכתוב, ובסופו של דבר מוצא את עצמו.

טיפול יציאה מההומוסקסואלית מודרני, כולו מבוסס על שאילת השאלות הנכונות. אין כאן קסם או כפייה כלשהם, כפי שהשדולה הגאה הקיצונית מרכלת באינטרנט. הטיפול גם לא כולל היפנוזה או ענישה, הוא לא גורם לבושה או מכוון את המטופל אל תוך התנהגות רצויה - לא משחקים עם חשמל, מרתפים אפלים. (לי כל זה נשמע יותר כמו חדר חשוך בתוך גיי-בר. תרגיע, יא עֶבֶד, תרגיע!)

אלה לא יותר מפחדים פרנואידיים, מונעים על ידי מערכה מכוונת של בורות ואי-מידע שרוצה שאתה תצטייר הכי גרוע שרק אפשר, ובו זמנית פולשת לויקיפדיה ומוחקת באופן שיטתי את כל הערכים הלא-גאים-ליברליים. אלה פחדים המשווקים על ידי תנועה אנטי-פסיכיאטרית ישנה, תפיסת עולם מיושנת אשר לצערי עדיין חיה וקיימת.

1. תפקידו של האב

זה מפתיע לראות איך שמנפרד נוכח להבין את הריחוק הרגשי מאביו, ואיך שהוא בעצם מפגין הבנה כלפי מצבו של האיש הזה. בואו נתבונן באביו של מנפרד. הוא אומר שאביו נולד מחוץ לנישואין, עובדה שבטח הנחיתה עליו מכה נפשית גדולה בתקופת ילדותו. היא הרסה את הדימוי העצמי של אביו, וגרמה לו להרגיש נחות וחסר ערך. היא עשתה אותו, ללא ספק, ילד נזקק ומוזנח רגשית, שלקח על עצמו להודות באשמה שהוא המקור של כל הבושה המשפחתית.

הנזקקות שלו, מן הסתם, גם הייתה מלאה בושה, ואולי הוא עבר התעללות בבית הספר. במשך כל נערותו, הילד משוטט ומקווה שמישהו יכניס אותו תחת כנפיו (זה קורה הרבה מאוד בקרב ילדים שהתייתמו או שנולדו מחוץ לנישואין). עמדתו הייתה אחת של זאב בודד, מתכווץ מול להקת הזאבים, נואש לקבל את אישורם.

ללא ספק אבא הסתובב בעולם עם ההרגשה שאין לו זכות להיות פשוט עצמו, אלא שהוא היה צריך להתחנן ולהתבכיין בצורה צנועה מול הגברים הנעלים שנולדו בתוך הנישואין ושהייתה להם זכות קיום. (אלה דברים שמטפל היה יכול להרחיב עליהם מיד, אם מנפרד היה נכנס לטיפול. השאלון מוביל ישירות לנקודות החמות הרלוונטיות לרכישת מת"מים).

אם אלה באמת הרגשות העמוקים שהיו לאביו לגבי עצמו, מה עוד לנו לצפות מגידולו של מנפרד? הייתכן שמנפרד הרגיש שלנו ראה את אביו כפי שאביו ראה את עצמו, אדם שאין לו זכות קיום, לזכרים אין זכות קיום, ושמנפרד בסופו של דבר הזדהה עם דפוס מחשבה זו? אני תוהה לעצמי. יש מצב טוב שכן.

למנפרד אין בכלל זיכרונות על אבא שלו משנותיו הראשונות. האם הם מודחקים? ואם כן, מדוע? אחרי הכל, הוא זוכר את שאר המשפחה היטב. איפה היה אבא? הייתכן שאבא פשוט לא היה נוכח מבחינה רגשית והיה חסר יכולת לתת, כי הוא חש שאנשים לגיטימיים (נשים) יודעות איך לעשות את זה, ושלו לא הייתה הזכות לתת או לדרוש אהבה הדדית מילד קטן?

הייתכן שלאבא הייתה תחושה מושרשת עמוק של בושה, של עצבות, של לראות את בניו כמהווים דור חדש של ילדים נזקקים - ושהוא שש על כך שאשתו וגיסתו ידעו למלא את החלל? אולי הוא עודד את המגע הנדיב והרעפת האהבה על בניו, מתוך הידיעה שבניו היו בידיים בטוחות - ובו זמנית הוא הרגיש נחות מדי מכדי לתרום, לא יודע כיצד לתרום, מרגיש מגושם, גלמני, מהסס ונזקק.

מנפרד הרגיש שלנו ראה את הכל, ונסוג, כדי לא להפעיל לחץ על אביו הגלמני. מנפרד התחיל לטפל גם באבא, בחסכו ממנו את הצורך של עצמו לאישור גברי והכרה גברית. מנפרד היה ילד טוב ירושלים, בסופו של דבר על חשבון עצמו. ואם היה אחד במשפחה שלו שבאמת הייתה לו הזכות לחמלה והבנה, זה היה אחיו החלש עם מחלת הלב שלו.

מנפרד התחיל לחיות גם הוא מאחורי הווילון, בדיוק כמו שאביו עשה. הוא למד פסיביות. 'אל תהיה מודאג ממני, אני רק הקרע, אני חלק מהטפטים. אל תתן לשאיפות הגבריות שלי להפריע.'

2. תפקידה של האם

כדי להחמיר את המצב, מנפרד כותב שאימו לא נתנה אישור לדרכיו הגבריות, היא לא רצתה שילדים בכלל יגדלו, והיא אפילו אמרה במפורש שהיא העדיפה בת במקום בן. בקצב הזה, איך לעזאזל אתה אמור לרכוש תחושה גברית בריאה, מלאת ביטחון עצמי? אין לזה שום קשר עם הומואיות מונעת-גנטית שצצה משום מקום, כפי שמתעקשים מטפלים גיי-אפירמטיביים. רק טיפש עיוור מסוגל להגיע למסקנה כזאת. חפש, ומצא.

היא רצתה שתינוקות יישארו תינוקות, ובמילים אחרות, היא דוחה את צמיחתו של בן זכר גברי, גאה, וגם, כן כן, מיני. מנפרד הרגיש שלנו ידע, ומנפרד הרגיש ציית. איזה ילד טוב הוא בטח היה בתוך מחנה הסקוואיות. מנפרד התחיל לעשות דברים שעושות הסקוואיות: הוא הסתכל כשהן התאפרו, אפו עוגות, קישטו, עיצבו שמלות, שיחקו עם הבנות.

אימו ה"אוהבת" הייתה כל כך נדיבה (בציניות) כשהיא בישרה לבנה שאביו בעצם מעולם לא רצה ילדים. תראו מי מדבר! האם היא הזאת שרצתה בן שני? אחרי הכל, היא אמרה שהיא בעצם רצתה בת! הלא היא מפיצה סיפורי בוגימן מאחורי הגב של בעלה, מספיק כדי להפחיד את השכל של ילד, מספיק כדי לגרום לפער הרגשי בינו לבין אביו להתרחב? איזה דבר לא מתאים לספר לילד. בתקופה שלפני הכניסה להריון, בדרך כלל מתקיימים דיונים לגבי האם רצוי ילד, לגבי הפלה או מניעת ההריון. עד כמה זה לא מתאים לגלות פרטים כאלה אישיים מחיי הנישואין לבן שלך. אנחנו קוראים לזה - גילוי עריות פסיכולוגי. איך את מעיזה לגרור אותו כל כך קרוב!

לאמו של מנפרד היו בעיות גבולות מושרשות עמוק. היא לא ידעה איך לשמור על גבולות חזקים ובריאים בזמן הגידול הרגשי של הילדים. באילו דרכים חוסר המרחק הבריא הזה, הניח את היסודות לדיכאון מאוחר, אפשר לשאול? והאם מנפרד הגיע למצב שגם הוא מאשים את עצמו, כמו אביו היקר, על כך שהוא נולד, על היותו נטל, על שייכותו למגדר הלא נכון, על קיומו בכלל?

כמה באמת אמא הייתה אדם בטוח עבור מנפרד? כלפי חוץ, היא ללא ספק הייתה הורה מרעיפה אהבה, המקריבה את הכל עבור ילדה הנכה וגם עבור ילדה הדורש תחזוקה נמוכה, השני, ההוא שלא בכה ולא ביקש ולא דרש תשומת לב. לגבי הדימוי העצמי שלה, היא אולי הייתה האם המושלמת שעושה הכל בשביל שני ילדיה הנפלאים, האחד עם מחלת לב והשני ילד מחונן מאושר, שכל כך אהב משחק דרמטי, שירה ופשוט נהנה מהחיים. ילד מוחצן שניתן להתגאות בו. סוג של פרס. הוא נהיה חלק מסיפור ההיגור המוצלח. אין דרך טובה יותר להוכיח שההיגור היה הדבר הנכון לעשות, מאשר להציג את הילד חסר-הבעיות הצעיר הזה, אחד שניתן להרעיף עליו אהבה גם כשהוא מגיע לגיל ההתבגרות ונהיה נער צייתן. ילד נהדר.

וואללה, כמה שמנפרד ציית. וואללה, כמה הוא למד להיות שחקן.

כי מתחת לאני האחר של הילד הנהדר, שוכן איש בידור, גבר שלמרות אפיית העוגות ועיצוב השמלות, משתוקק בחשאי להזדהות תוך-מגדרית. הוא צריך לרכוב על הסוסים, צורך שאי פעם לא סופק. שם שוכן גבר עם מת"מים שמתמודד עם בעיות הזדהות עם הזכר המרוחק, ושחווה קשיים בהתייחסות למין השני. אבל איש לא יידע מזה. הוא כנראה מלא-בושה באותה רמה כמו אביו, כשמדובר בעובדת היותו גבר. ואולי הוא פסיבי באותה מידה, לא יודע מה לעשות באותה מידה. אולי חסר אונים באותה מידה. אולי עצוב עד תהום.

3. תפקידם של עמיתים

בזמן רכישת מת"מים, אנו רואים כמעט ללא יוצא מן הכלל התרקחות מעמיתים מאותו המין, בתקופת הילדות. לפעמים זה בא כתוצאה מפער הרגישות שילד מרגיש מול עמיתיו, אבל במקרה של מנפרד ברור שמדובר בפער תרבותי עצום. תושבי בוואריה בדרום גרמניה הם אנשים רכים מאוד, עדינים, חמים וידידותיים. תרבות הנוער הזכרי האמריקאי כולל קשיחות מוחצנת, הילד הכלל-אמריקני, הספורטאי התחרותי, הבחור שיוצא עם בנות באופן מוצלח כבר מגיל 15. להיות מוצלח באמריקה זה עניין רציני שעלול להיות מרתיע למדי. אימו של מנפרד אפילו לעגה לזה זה במפורש. לא נשארו הרבה דרכים בהן מנפרד היה יכול ללמוד להרגיש אחד עם עמיתיו - בצל חוסר האם המאשרת, או חוסר האב המעודד המשמש דמות לחיקוי, שהיה יכול להראות לו איך להרגיש מקובל ורצוי בעולם הגברים.

4. פיתוחן של מת"מים

הילד משתוקק להזדהוּת ולאחדות עם בני אותו המין בכל מחיר, ודחף מונע-גנטית זה הוא עקשני מאוד. זה מה שעושה אותנו ייצורים חברתיים, וזה מה שמבטיח את הרבייה של המין האנושי. דרך מיליוני שנה של אבולוציה, הדחף הזה הפך להיות חרוך בהרכב הגנטי של כל אדם. מנפרד אינו מבודד בגלל ההפרעה הגנטית בשם "הגן ההומוסקסואלי", כפי שהשדולה הגאה מתעקשת על כך ללא הרף (למרות הוכחות מדעיות מובהקות לכיוון ההפוך, שהם אינם מוכנים להודות בהן), מנפרד הוא מבודד ומרגיש חסר ביטחון בגבריות שלו בשל הדרך בה התפתחותו הפסיכו-מינית פשוט קרתה בתקופה הקצרה הזו בשנותיו הראשונות. זה לא דבר שצריך להתבייש ממנו, ותובנה זו אינה מהווה דעה קדומה נגד הומואים. כל ההוכחות נמצאות שם, לפחות אם אתה מוכן להסתכל ולראות. (בסדרה זו, אנו נתבונן בסיפורם של גברים רבים אחרים).

מנפרד הוא לא "אחר", הוא פשוט מרגיש אחר. אבל ביסודו הוא אדם נורמלי, והוא מסוגל ללמוד לסקור את הפוטנציאל המיני המלא שלו, פוטנציאל שלכולם יש - פשוט על ידי שאילת השאלות הנכונות והייתו מוכן לעבד את מה שהוא מוצא שם. טיפול ללא ספק יביא אותו לתנועה וייתן לו את החופש להתעמת עם נושאים כאובים מהעבר ואת החופש להתנסות בדרכי התנהגות חדשות. זה הגיי-ליבריישן האולטימטיבי. הרעיון המגוחך של "נולדתי ככה" יכבול אותך לעולם.

כפי שהוא הראה לנו, מנפרד לא התחבר עם אביו, והוא לא התחבר רגשית עם עמיתיו מאותו המין. הוא חי במחנה הסקוואיות כל חייו, והדימוי העצמי שלו הוגדר על ידי נשים, לא על ידי גברים. אימו הייתה קרובה, קרובה מדי, כפי שהוא כותב, וכל זה חוזק על ידי אחותה של אימו, שגם היא התחברה אל מנפרד עמוקות בגיל מאוד צעיר. האם מנפרד היה יכול ללמוד להרגיש בטוח עם נשים? אנו קוראים את אמירתו שאימו הייתה מענישה התנהגות גברית ונרתעת מהאפשרות שהילד יהפוך למספר 1 או לזכר מיני, זכר האלפא - מנפרד אומר שהיא רצתה שבנים יישארו תינוקות. לזה אני קורא תפיסה מסרסת, והחוויה הזאת עם נשים היא לכן מפחידה עבור בנים בעת התפתחותם.

עם נשים, כך מנפרד נוכח להרגיש, אתה לא יכול להיות האתה האמיתי, אתה לא יכול להיות ישות זכרית מינית, ולעולם אתה לא תהיה ככה. תחושה אדירה של אי-נוחות עם נשים משתרשת ללא ספק - הפחד מלאבד את נשמתך מחדש כשאתה נפגש עם נשים. הוא יודע כל מה שיש לדעת על נשים, והוא קיבל אפילו מנת יתר. כמיהתו להיות עם הגברים הפכה למינית בגיל אחת עשרה, כשההורמונים המיניים מתחילים להיכנס לתוקף. כמיהתו הטבעית הפכה לכמיהה מינית.

האם מנפרד יכול להשתנות? ברור שהוא יכול. הוא ירגיש טוב עם עצמו בעתיד הקרוב. הוא ישיג מחדש את הגאווה ואת זכות הקיום שלכל הבנים הבווארים יש במשותף. הוא לעולם לא יבגוד בשורשיו, והלוואי שהוא גם לעולם לא יבגוד בזכותו להבין את הפוטנציאל המיני המלא שלו.

כל זה אינו מדע טילים. שים לב שהשדולה הגאה עשתה את כל מה שביכולתה באינטרנט להרתיע אותו ואת כולם, כפי שעשתה אימו. הם מרתיעים אפילו מטפלים ופוליטיקאים, והאנשים האלה יעמדו מסביב, חסרי כוח ופסיביים כמו אביו, פשוט מסתכלים מהצד ומרשים לשדולה הגאה (קרי, אמא) לעשות את זה. הביתה שוב, למחנה הסקוואיות לעד. אנשי השדולה הגאה מצליחים לשכפל את מצב הילדות שלהם, עם כל חוסר האונים והדיכאונות הנלווים לכך. ומפגשים מיניים קצרים, שעשויים להוות את הפיתרון האולטימטיבי, מתאדים תוך יום.

השדולה הגאה מתעקשת שגברים ונשים החווים מת"מים "נולדו מושלמים". אתה הרי יכול לטפוח לעצמך על השכם, אבל הדימוי העצמי הנרקיסיסטי הזה אינו מבטיח חיים חלקים מושלמים חסרי בעיות. בסדרה זו, אנו ננתח תשובות נוספות לשאלון, ואז נתקדם לכמה זה קל ומשחרר להכיר את עצמך, ומשם ללמוד להתנסות בדרכי התנהגות חדשות. זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה (הקטע האחרון באופרה של וואגנר, "די גוטרדמרונג", אופרה שנמשכת 5 שעות ו-30 דקות לפני שהיא נותנת את קולה, שעצמו לוקח 20 דקות שלמות!).

יאללה!

ההמשך יבוא.

יוב ברנדסון, MD