סקירת הפונציאל המיני שלך, חלק 10/24: ג'ושוע ומשחקי מחשב
בחלק 9, תיארנו את התקפי הזעם הגברים רבים בעלי משיכות תוך-מגדריות (מת"מים) עברו בגיל מאוד צעיר. קיבלתי מייל מג'ושוע, שזיהה את עצמו בתיאור. במאמר זה, כוונתנו לפענח את ההתנהגות המבישה הזאת. נשים את התקפי הזעם במרכז הבמה, ונסביר את פעולותיו של השכל כאילו הוא מופעל על ידי תוכנות מחשב.
ילדים קטנים, בנים, עשויים להיות מתוסכלים ולכעוס כל כך בעקבות הצורך שלהם להיקשרות עם אב שפשוט נראה כלא היה שם או שלא היה מספיק זמין רגשית. בתור ילד, אתה מתחיל לדחות אותו בחזרה, אותו ואת הזכרות המטומטמת שלו. בתור מבוגר,רואים אותך מבחוץ כעדין, ביישן ומתחשב למדי; רך וענוג. אבל אנו שומעים על רבים שעדיין חווים התקפי זעם בתור מבוגרים, אם כי הם מסתירים אותם מאחרים מתוך בושה. הם חווים התפוצצויות של זעם המופנות פנימה.
ג'ושוע כתב:
"יוב היקר,
"המאמר שלך היכה בי כמו טון של לבנים. במיוחד הקטע על תלות-הדדית. הילד הכועס. הייתי מטריף את כולם עם התקפי זעם כשהייתי ילד. זה לא השתפר כשגדלתי. הייתי כל כך כועס וצועק על חפצים כשהדברים לא הלכו כמו שרציתי. למען האמת, אני עדיין זועם כך בתור מבוגר מדי פעם. אם אני בונה משהו או עובד על משהו הקשור לעבודה וזה לא הולך לי, אצעק על הדבר בלי סוף כאילו שזה אדם אמיתי. מאוד ילדותי, אני יודע. אתה מצביע על הרגל ישן. אף פעם לא חשבתי על זה. זה אף פעם לא עלה על דעתי.
"אני זוכר בתור ילד את אמי בוכה בנוכחותי, מדברת על אבא שלי, איך שהוא עומד לעזוב. כשהייתי כבר מבוגר ואחרי קצת זמן לתוך הטיפול, היא אמרה לי שבשנותיי הראשונות היא הרגישה שאבי הכריח אותה לעבוד במקום להישאר בבית איתי, ושהיא הייתה מתלוננת אלי על כך. היא לא כיבדה גבולות בריאים ולא שמרה מרחק בריא. הרגשתי אחראי על הרגשות שלה. עשיתי על זה עבודה, אבל אולי לא מספיק."
שימו לב לאיך שהוא אומר, "הרגשתי אחראי על הרגשות שלה."
יש אנשים שאומרים שהם לא יכולים באמת לזכור או להרגיש מה זה להיות ילד כך כך צעיר.
אבל אם אתה יכול לייחס את התקפי הזעם בחיים שלך עכשיו להתקפים כאלה שחווית בתור ילד, אתה נוסע דרך מנהרת הזמן אל תוך עולמו של הילד שהיית, כביכול. עדיין חווה התקפים כאלה יותר ממה שהיית רוצה? הילד נמצא שם, כל פעם שאתה זועם כך. זה אתה, אתה במלואך. אתה העצוב, אתה האומלל, אתה המתוסכל. אז לא היה אף אחד לעזור לך להתמודד עם הזעם ועדיין להישאר לצידך ולאהוב אותך. גם היום אין שם אף אחד, בצד שלך הסודי, מלא הבושה.
תוכנות מחשב
תוכנות מחשב
כשאתה חווה התקף זעם בתור מבוגר, בדרך כלל אתה בעצם חווה מחדש התקפי זעם מהילדות שלא עובדו כפי שהיית רוצה. המחשבות שלך בזמן ההתקף עוברות לולאת תוכנת מחשב בלתי נפסקת, אשר הושרשה ברשת הניורולוגית שלך.
בין הגילאים 0 ועד 4, המוח צומח ל-80% מגודל המוח של אדם מבוגר. לכן, כל מה שמתרחש בתקופה זו נחרט ברשת המוחית כעובדה מוצקת בקשרים ניורולוגיים חזקים. זה כולל כל מיני חוויות, כגון התקפי זעם. הם נהיים חלק ממערכת ההפעלה שלך, כביכול, Windows, DOS, iOS או לינוקס.
וזה הכרחי, כי 4-5 השנים הראשונות הן טווח זמן מלא ניסוי וטעייה, וכשהתוצאות נקבעות ונהיות קשיחות במוח בשל האופן בו תאי העצב מתחברים אחד לשני, אזי אסטרטגיית ההתמודדות נהיית קשיחה ומוטמעת. ההתנהגות הופכת דבר נלמד, הרגל, והיא זמינה לביצוע בפעם הבאה ללא היסוס או מחשבה כשאתגר דומה מציג את עצמו. בום! בדיוק ככה.
תכנות תאי העצב היא העיסוק העיקרי של התינוק, ובעיניו הבוהות, ועם המגע שלו, ההרגשה שלו, והכנסת כל דבר לתוך הפה שלו כדי לטעום, היא הפעילות היחידה שלו בזמן שמוחו לומד להכיר ולהבין את העולם המטריף בחוץ. הוא מתכנת את עצמו, כמו שרובוט בעל יכולת למידה עצמית מתכנת את עצמו באמצעות ניסוי וטעייה. בגיל 5, הילד כבר תיכנת את עצמו דיו כדי שהוא יכול לצאת לעולם בלי שיזדקק להורה שיישאר בטווח צעקה. הוא הפנים את ניסיונותיו הקודמים והולך ונהייה יותר ויותר עצמאי.
הבעיה היא שגם יחסים דיספונקציונליים (בעייתיים) נקבעים כאסטרטגיית התמודדות. אתה מתַקשר בעיקר עם הוריך. התקפי הזעם, רגשות הדחייה שלך וחוסר ההכרה בך גם הם הוטמעו ונחרטו.
במוחך, ניתן לדמות אותם לתוכנות מחשב קטנות. הם הפכו להיות לולאות בתוכנה, והם צצים ללא הרף במצבים דומים, וגורמים לך שמחה רבה או כאב עצום לפי הדרך בה למדת להתמודד איתם בזמנו. אם הבעיה לא נפתרת מהר, היא הופכת להיות לולאה בתוכנה, המחזירה אותך כל פעם בחזרה לשלב 1.
ישנם אנשים הנלחמים במת"מים בשל סיבות דתיות. לי יש גישה חילונית. ולכן אני אומר: חבק את המת"מים שלך. אל תילחם בהם, אל תעכב את עצמך. הם אתה, הם אינם טועים מטבען, אבל גם לא צודקים מטבען, והם גם לא מטרה בפני עצמה. הם פשוט חלק ממי שאתה כרגע. אתה צריך להבחין במסר שהן מביאות איתן: הן שלטי רחוב, תמרורים. תנסה לקרוא את מה שהן אומרות. הן אתה, אמנם לא הסיפור המלא. וזה כל הסיפור של ההתגברות על מת"מים: לגלות את כל הסיפור לעצמך. תירגע.
אתן דוגמה של מטפורה. נהפוך אינטראקציות אנושיות לזרימה פשוטה של פקודות מחשב, כפי שהן עובדות בשפת תכנות מחשבים. המעבד המרכזי מבצע כל שורה של פקודות, ואז ממשיך הלאה לשורה הבאה של התוכנה, שהיא בת 31 שורות.
תוכנת מחשב #1:- יש לי רכבת חשמלית. אבא דרך עליה. הוא שבר אותה.
- אני מתחיל לבכות.
- אמא נכנסת כדי לראות מה קרה.
- אבא נראה תמים ולא מודה במה שהוא בדיוק עכשיו עשה.
- אבא אומר לי לשתוק.
- אמא נוגעת בי.
- אני לא מפסיק לבכות.
- גם אמא אומרת לי לשתוק.
- אני בוכה עוד יותר בקול.
- אבא אומר לי להתבגר.
- אמא נוגעת בי ואומרת לי שהיא אוהבת אותי.
- אני ממשיך לבכות כי אבא משקר.
- אמא כועסת כי האהבה שלה לא משפיעה עלי.
- אמא הופכת לעוינת כי היא מרגישה דחויה.
- אבא אומר לאמא שאני ילד מפונק.
- אמא מאיימת עלי שאם אני ממשיך ככה לבכות, ישלחו אותי לחדר.
- אני בוכה עוד יותר בקול.
- לאבא נמאס, והוא מתחיל לצאת מהחדר.
- אבא נוזף באמא ואומר שאני יותר מדי ילד של אמא, "מגיע לך!"
- אני נהייה יותר עצבני ומפוחד.
- אמא כועסת על אבא.
- אבא נוזף באמא.
- אמא נותנת לי סטירה כי אני בוכה כל כך בקול.
- אני בוכה עוד יותר בקול.
- אמא צועקת על אבא שהוא לא לוקח אחריות על מעשיו.
- אבא מסתכל עלי מתוך גועל.
- אמא אומרת לי שאני ילד רע, ושאני צריך ללמוד להתנהג.
- אבא מסכים עם אמא, "לפחות אנחנו מתקדמים לאנשהו."
- שולחים אותי למיטה.
- אני בוכה עד שאני נרדם.
- סוף הסקריפט.
זה הסקריפט של התקף זעם טיפוסי, בהתייחס לתגובות ומעשים. ואם הוא נשנה לעתים מספיק קרובות, הוא נהיה מוטבע בניורונים של נפשו של הילד.
אם אני כועס (שורה 2), בסוף אהיה לבד במיטה, ילד רע מאוד (שורה 30). סוף הסיפור.
למחרת, המשפחה תמשיך כאילו שום דבר לא קרה. כי הרי אמא ואבא חזרו להיות צמד חמד, בטוחים מאי פעם בקשר שלהם. שום שובב לא יפריד ביניהם. לשכוח את המקרה נהיה הרגל.
איך זה יכול להיות? למה הורים מתייחסים ככה לילד? אמא, אבא, למה אתם עושים לי את זה?
מדובר בהורים שלא מודעים לכך שהם נרקיסיסטיים לעומק, שקועים בגאווה, ברגשות שלהם ובצורך להכרה ואישור מכולם, כולל, כמובן, הילד שלהם (במקום ההפוך: הורים בוגרים המעניקים אישור לילדיהם). בואו נתבונן במצב הזה:
לאדם נרקיסיסטי יש שש עדיפויות, בסדר זה:
- אני
- אותי
- שלי
- עצמי
- אדם אחר שמעניק לי אהבה והערצה
- שאר האנשים מסביב
אמא נרקיסיסטית, למשל, מרגישה שהיא מסתכלת עליך ומגיבה לצרכים שלה. אבל המציאות היא שהיא מגיבה לרגשות והתחושות שנוכחותך מגרה במוח שלה. (אותו דבר נכון, כמובן, אצל האב הנרקיסיסטי.) ובכן, התחושות בראש שלה הן המכתיבות את המעשים שלה - או חוסר המעשים שלה. היא חושבת (ואתה חושב) שהיא מגיבה לך, אבל זאת לא האמת. אתה חושב שהיא דואגת לך, אבל המציאות היא שהיא דואגת לרגשות שלה, לא לשלך.
האדם הנרקיסיסטי הוא ביסודו שקוע בעצמו ולכן לוקח כל דבר אישית: לפעמים זאת תגובה הולמת, אבל לרוב לא. היא (או הוא) נמצאת במרכז הבמה תמיד - הכוכבת. אדם קשה להתמודד איתו, כי בסופו של יום אתה לא משחק תפקיד, למרות שזה נראה ככה. היא משלה את עצמה, וגם אתה משלה את עצמך.
נרקיסיזם
אדם נרקיסיסטי הוא אדם נזקק. מדוע? בואו נתבונן בהתפתחותה הפסיכולוגית של האם בתור ילדה. עלמה זו עברה דרך תוכנת מחשב #1 (למעלה) פעמים רבות במגוון תֵמות בגיל צעיר מאוד. לכן, הצרכים שלה לא באו על סיפוקם. כל פעם שתוכנת המחשב בוצע, התוצאה הייתה זהה. תוצאה שלילית זו עברה תהליך הטבעה בהתפתחות הניורונית של מוחה, ותפסה מקום קבוע. הילדה יודעת בוודאות שהצרכים שלה לא יזכו למימוש. ומופיע פחד מסויים: אולי לעולם הם לא יבואו על סיפוקם.
הצורך עצום, אנחנו מכנים את זה "גירעון נרקיסיסטי", כלומר מחסור. מחסור גדול, מוטבע עמוק בנפש. אם האדם הזה לא יקבל עזרה או הורים "טובים" (חלופיים), אזי כל מפגש עם אדם אחר יעורר את הפחד הזה: הצרכים שלי לא ימומשו, לא משנה מה אעשה.
וכך סיפוק הצרכים נהיה הדבר החשוב ביותר, כל יום בהמשך חייה. והיא נכנסת לפאניקה, היא נרעשת, היא נזקקת; יש בקרבה חלל עצום. לאדם הזה יש הערכה עצמית נמוכה ביותר. כי הרי הצרכים הרגשיים שלה, כגון לקבל אישור, לא סופקו לעתים קרובות מספיק, ובכל מפגש עם אדם אחר היא חוששת מהרע מכל. מפחיד אותה אם תדבר יותר משתי דקות או שאתה עף על עצמך. עם כל אות שאתה נותן, למשל "הייתי בשדה התעופה שלשום…", היא תעביר את הנושא אל עצמה: "אה, כן, אני יודעת. אותו דבר קרה לי לפני ארבע שנים, אתה מאמין?..." והיא כבר בתוך הפנטזיות שלה, הרגשות שלה, התחביבים שלה, הדברים שהיא אמרה או עשתה שלשום; במילים אחרות, היא נואשת לספק את צרכיה סוף סוף. היא תציב אותם במרכז הבמה.
ואתה לא מעיז לעמוד בדרכה. המקום שלך הוא מאחורי הקלעים, או מאחורי הווילונות, מקום קרוב אפילו לטפטים. אז אתה מרגיש כאילו שאתה חלק מהרקע או חלק מהטפטים. וזה נותן לך מחסור נרקיסיסטי, ואם לא תהיה מודע לזה, אתה עלול להפוך להיות נרקיסיסטי בדיוק כמוה.
אתה צריך להגיע למצב שאתה מודע למנגנון הזה, אם היו לך הורים נרקיסיסטיים.
תלות-הדדית
המנגנון של קשר בריא בין שני אנשים נראה ככה:
תוכנת מחשב #2:
- אני פוגש את הזולת
- לי יש צרכים ואני מבטא אותם
- לזולת יש צרכים והוא מבטא אותם
- אני מתבונן בצרכים שלי ומתחיל לספק אותם
- כשהגעתי לחצי הדרך, אני חייב להתחיל לתת תשומת לב לזולת
- אני מתבונן בצרכים של הזולת
- אני עוזר לזולת לספק את הצרכים שלו
- כשהוא הגיע לחצי הדרך, אני בודק שוב את הצרכים שלי: חזור לשורה 4
- כשהצרכים של הזולת באו על סיפוקם, אני מספיק להתרכז בהם
- אני מרגיש מחובר לצרכים שלי, אני מרגיש מחובר לזולת
- יציאה מהתוכנה
עכשיו, הילד שראינו בתוכנה #1, הילד עם הרכבת החשמלית, מגלה שהתוכנה הזאת לא הולכת לו. הוא מגלה בטעות שלהורים שלו יש צרכים. וכך, במהלך אחד הביצועים של תוכנה #2, הוא מחליט מתוך ניסוי וטעייה למחוק את שורות 4 ו-5 ולראות מה יקרה.
ואיזו הפתעה! אם הוא מוחק את השורות המצוות אותו לדאוג לצרכים שלו קודם כל (בכי) ולספק אותם (רכבת חשמלית חדשה), הוא יכול להשקיע ברגשות של הוריו.
והם מחזירים לו קצת אהבה. ראינו בכל זאת כמה אמא כעסה כשהיא הרגישה דחויה על ידי הילד, ולכן הוא נותן לה חיוך גדול וחיבוק חם. אמא עכשיו נותנת לו טפיחה על הראש, וילד הרכבת החשמלית מתרגש ומצפה בשמחה לעוד. הוא מצא דרך, בכל זאת, איך לא להגיע למיטתו לבד, בוכה. ילד חכם.
אבל יש תנאי כאן עם הורה נרקיסיסטי. להורה יש חלל גדול בפנים וחושש ללא הרף שהוא לא יקבל שום דבר. הילד הזה עלול לנקז את אמא מכל המיץ שלה, כך היא חוששת בתת-מודע, כי אין לה אהבה מיותרת להעניק. הוא מקבל קצת, אבל שלא ישאף לעוד. אבא מסכים: הוא ילד מפונק (תודה, אבא). גם לאבא יש מחסור נרקיסיסטי ותמיד הוא בהיכון.
לזה אנחנו קוראים אהבה על תנאי. ילד הרכבת החשמלית מקבל אהבה, אבל רק כל עוד שהוא משקיע אנרגיה ואהבה בעצמו. הילד ללא ספק יגלה בהמשך ששיעורי הרווח, התשואות, נמוכים. הוא מקבל בחזרה בערך 20% מהאנרגיה שהוא השקיע: עסקה גרועה. אבל הוא מקבל את זה (אין לו ברירה!) וכך לתוכנה החדשה הזאת יש תשואה מסוימת. הוא חוזר עליה שוב ושוב: ולמרבה ההפתעה, נוצרת תלות הדדית. עסקה גרועה, איך דרך החוצה, והיא תחזור על עצמה לעולם עד שמישהו אחר יסב את תשומת ליבו לזה.
התשואה נמוכה בגלל המחסור הנרקיסיסטי ההורי: הם לא יכולים להרשות לעצמם לתת לו יותר, מתוך חשש שהם יתנקזו. הם לא רוצים שילד הרכבת החשמלית יהפוך לערפד, נכון? וזכור, כי ארבעת העדיפויות הראשונות של הורים נרקיסיסטיים הם אני, אותי, שלי, ועצמי.
אז לאט לאט, ילד, ככה אתה מרגיש. אל תהיה אנוכי בשום צורה. דאג, בראש ובראשונה, לצרכים של הזולת. תוציא את עצמך מהמשוואה ופשוט תמשיך לנסות לגרום לכך שהעסקה תצליח. תמשיך לקוות. זאת הדרמה של הילד המחונן, לפי הפסיכו-אנליסטית אליס מילר. נורא ואיום.
התפתחות הילד
האם אתה תמיד הופך לתלותי? לא, אתה יכול גם להפוך לנרקיסיסטי בעצמך, כפי שראינו למעלה. הילד מחליט שלתוכנת התלות יש תשואה מנוכה מאוד, והוא יכול להחליט לשכתב את שורה 5 בתוכנה:
שורה 5 הישנה: כשהגעתי לחצי הדרך, אני חייב להתחיל לתת תשומת לב לזולת.
שורה 5 החדשה: חזור לשורה 2.
במילים אחרות, הילד וויתר על ההורים. אין כבר אמון. חוסר האמון נהיה דבר וודאי: לא אקבל מספיק אהבה מהאנשים האלה, אז אני חייב לבחור לעצמי. הוא כבר לא משקיע בזולת, כי אין טעם. הוא יודע את זה בזכות ניסוי וטעייה. הוא בוחר לעצמו, ונמלט מהאינטראקציה (חסרת התקווה) עם ההורה. הוא יוצר לעצמו מרחק, וזה לא מרחק בריא. זה מרחק של ייאוש, כאב וצרכים שלא באו על סיפוקם.
הילד התלותי, מצד שני, ממשיך לקוות שהתשואה תגדל יום אחד, הוא יודע זאת בוודאות! וכך הוא נהיה קשור ביותר להורה הנרקיסיסטי; הוא יגן על ההורים האלה, מקור אהבה זה… בעצם, הבטחה זו של אהבה. הוא יגן עליהם מפני כל ביקורת, אפילו זאת המגיעה מפסיכיאטרים משוגעים כמוני שאוהבים למתוח ביקורת. הוא יעמיד אותי במקום שבו לדעתו אני צריך להיות (במקום להעמיד את הוריו במקומם), ועל ידי כך הוא נהיה גם הוא אדם ערמומי איתו קשה להתמודד.
אנחנו קוראים לזה משפחה דיספונקציונלית, משפחה שפשוט לא מתפקדת בצורה המיטבית כמערכת.
על ידי רכישת תובנות, תוכל ללמוד לשים את האצבע על הצעד שאתה נוקט בו, שמשאיר אותך נעול בתוך הלולאה של התכנות הפגום שלך. ומשם תוכל ללמוד לקבל את העבר שלך בגילוי האבלות שלך, על ידי התאבלות, על ידי שחרור העבר ולמידת דפוסים חדשים. אחרי הכל, אתה כבר לא ילד. אתה יכול לכתוב תוכנת מחשב יעילה יותר, ממנה תוכל לבצע את שאר חייך.
האם לכל ההורים של בעלי מת"מ יש הפרעה נרקיסיסטית?
המחקר היחיד המאושר על ידי קבוצות הגיי-ליבריישן, הוא מחקר סוציולוגי המתעסק ב"אפליה חברתית" ברמה הבין-אישית. פכיסיאטרים ופסיכולוגים הודחו מנושא ההומוסקסואליות בשנות ה-80 במאה הקודמת, כאשר הם בחנו את הרובד התוך-אישי. אז אני לא יכול להיות בטוח לגבי המספרים, אבל אני כן יודע כעובדה שתלות הדדית כמעט תמיד מופיעה בקרב גברים בעלי מת"מ, גברים שתמיד קשורים קשר יתר עם אמם, ולמדו לשים בצד את הצרכים שלהם ובינתיים להזדהות עם הצרכים שלה.
כמעט כל אחד מרגיש שהוא גדל במחנה הסקוואיות (מחנה הנשים בתרבות האינדיאנים האמריקנים). הוא בהחלט לא רוכב על הסוסים עם הלוחמים ועמיתיו הזכרים, מתרברבים ומשתוללים, מתנהגים בצורה מלאת ביטחון עצמי ואסרטיביות. הוא לא מגלם את הגיבור של הכיתה ומושא הקנאה של כולם. הוא רגיש ובודד עם בעיות הזדהות ברורות לכל.
אתה נאבק עם השיניים לקבל תחושת ערך עצמי, אם אתה נאבק בכלל ולא אבוד בתוך הבדידות של החיים מאחורי הקלעים, משתלב עם הטפטים. (ובכל זאת אתה משתוקק ללא שובע! אתה מקנא בבחור הנהדר הזה שעומד בזרקור במרכז הבמה! נדמה לך כי הוא לא סובל בכלל מכל זה. אתה הופך אותו לאובייקט מיני: איזה חתיך! אנא, תהיה חבר שלי. אני מבקש!)
האם מתנהגת בצורה לא בריאה. היא לא עוזרת לילד להוריד את עוצמת החיבור שלו אליה, והיא לא מעודדת אותו להזדהות עם אבא ועם הזכריות שלו, בשל סיבות אישיות (מובנות). כל זה תמצית ספרו של ניקולוסי שהוא כתב עבור הורים: "איך למנוע את ההומוסקסואליות" (Preventing Homosexuality).
אני לא מתכוון לומר שההורה בהכרח אדם גאוותן או שחצן (להיפך, הם עשויים להיות די צנועים). כוונתי היא "נרקיסיסטי" במובן הפסיכיאטרי של המילה: חוסר יכולת ליצור את האיזון הנכון בלראות את הצרכים שלך ואת צרכיו של הילד. תכונה נרקיסיסטית זו עלולה להיות מאוד עדינה וסמויה, קשה למצוא אלא אם כן אתה יודע מה לחפש. זאת תמצית ספרה של אליס מילר, "הדרמה של הילד המחונן" (The Drama of the Gifted Child").
אם אתה מעלה את הנושא הזה בגיל מבוגר עם הורה נרקיסיסטי, רוב הסיכויים שהוא לא יזהה אותו. אחרי הכל, הם העניקו כל כך הרבה אהבה (אהבה על תנאי!) והם יצביעו עליה. אבל כמעט תמיד אתה תקבל רשימה של דברים חומריים שהגיעו אליך: שיעורי פסנתר, תיק יפה או בגד חדש, כרטיס טיסה לחו"ל. אבל שום מתנה רגשית תצויין, לא חיבוק, לא שהורה אהב אותך למרות הבעיות והמגרעות. הם פשוט לא מסוגלים לראות את הצד המותנה של ההתנהגות שלהם. וזה מתווסף לבלבול שלך, לספקנות העצמית שלך, ולתחושה עמוקה של בושה ואשמה. אתה מקבל עוד לבֵנים כדי לבנות את המנהרה האינסופית שאתה עובר דרכה במטרה להפוך, אולי יום אחד, להיות גבר מלא ביטחון עצמי וחסר דאגות.
מסקנה
אתה חי בתוך מחנה הסקוואיות, וזאת התמונה הכללית. להתבונן ברגשות שלך היא דרך החוצה. לשכתב תוכנות מחשב ישנות עם תוצאתן הצפויה והכואבת, תשנה את הלך הרוח הנוכחי שלך, כדי שהרכיבה עם הגיבורים תהפוך לאופציה. אתה אדון העולם שלך. כפי שאמרתי פעם, יאללה, קאובוי!
ההמשך יבוא.
יוב ברנדסן, MD
תגובות
הוסף רשומת תגובה