סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 19: משחק ה"בום"
סקירת הפוטנציאל המיני שלך, חלק 19: משחק ה"בום"
בחלק 18 למדנו על 'התנתקות' מהפרספקטיבה התיאורטית שלה. במאמר הזה, נדגים איך היא עובדת בחיי היום-יום. גברים בעלי משיכה עיקרית למין השני (OSA) יוצרים חיבור לגברים אחרים באופן חופשי ונטול דאגות. אבל גברים עם SSA מוצאים את עצמם "מתנתקים" כל הזמן מאחרים. עובדים פה שני כוחות מנוגדים: התחברות והתנתקות. באמצעות משחק פשוט, משחק ה"בום", תוכל להתחיל לזהות את שני הכוחות האלו. להלן נדגים שלוש תובנות שונות שהמשחק יכול להעלות.
1. משחק ה"בום"
זהו משחק חשיבה שאתה משחק עם עצמך:
צעד ראשון:
סגור את העיניים ודמיין גבר או נער שאתה נמשך אליו, ונסה "להלביש אותו על הרשתית" שלך כאילו אתה רואה אותו באמת. העיניים האלה, הגוף, הביטחון העצמי, הגישה שלו לדברים, השיער!
צעד שני:
אחרי שהצלחת לעשות זאת אמור לעצמך: "אוקי, הוא ממש מולי. הי גבר!"
צעד שלישי:
הקש באצבעותיך (אצבע צרידה) ותגיד לעצמך: "בום, הפכתי להיות הוא".
צעד רביעי:
שמור על עיניך סגורות ונסה להרגיש שאתה באמת הבחור ההוא, רק למשך 5 או 10 שניות.
צעד חמישי:
אחרי כמה שניות ככל הנראה, תחוש את ההזדהות שלך עם הגבריות שלו דוהה ונעלמת. הקשב לסיפורים שאתה מספר לעצמך תוך כדי שההזדהות הזו מתפוגגת.
צעד שישי:
מהם הסיפורים האלו? נסה לזכור אילו תחושות ורגשות צפו בך תוך כדי. קח עט וכתוב את הסיפורים/הנראטיבים האלה. אבל עתה מגיע החלק הטוב באמת –
צעד שביעי:
כתוב את הרגשות שעלו בך. יש שני סוגים של רגשות – רגשות התחברות להרגשת ההזדהות עם הגבריות של האחר, ורגשות התנתקות ממנה. אחרי שכתבת את הרגשות האלו, נתח אילו מהסיפורים והרגשות שלך שייכים ל"התחברות" ואילו ל"התנתקות".
שחק את המשחק פעם או פעמיים ביום, ואחרי שבועיים בחן את הרשימות של הדיאלוג הפנימי שאתה מנהל.
אחרי ששיחק את המשחק כמה פעמים, רנדי מניו יורק כתב לי:
"וואו, אני ממש יכול לדמיין את עצמי כמוהו. רק לכמה שניות אבל זה עדיין מרגיש נהדר. אני מרגיש גדול, אני בטוח בעצמי. רק מקווה שזה לא היה נעלם כל כך מהר"
ג'רמי כתב:
"תחושת רוגע משתלטת עלי. אני מחייך. אני מרגיש את שרירי הפנים שלי מחייכים. אני מרגיש כל כך שליו"
דייויד כתב:
"זה מוזר. אני מתחיל להבין שהסקוואו גרמו לי להאמין שאני טוב יותר מכל הבחורים הקשוחים והמגושמים האלה; שהיו בי אדיבות, אצילות ואכפתיות שלילדים אחרים לא היו. זה יצר אצלי ריחוק. ופתאום המרחק הזה נעלם. התחושה הזו של ניכור נעלמה. זה משהו חדש בשבילי, כאילו אני בוגד בנשות הסקוואו"
3. הנראטיבים של ההתנתקות
מנגד, אנשים אחרים ששיחקו את המשחק ביטאו כמה התחושה הזו שאתה הגבר האחר, דוהה כל כך מהר.
דימה מאוקראינה כתב:
"שמתי לב שאני נופל מהר לפאסיביות, אני מרגיש חלש וחסר חוליות כמו מדוזה. זה תמיד מסתיים בזה שאני מרגיש נחות. אני רוצה לבכות, אני מרגיש חסר אונים. הייתי רוצה להיות כמו הגבר הזה אבל אני לא מרשה לעצמי להיות זכר כזה. אני לא אמור להיות כזה. זה מביך בשבילי"
סרג' מפולין כתב:
"אני לא יודע. להיות גבר אמיתי גורם לי להרגיש כל כך גרוע ואומלל. זה גורם לי להרגיש אשם. זה מעמיד אותי במאבק עם עצמי. אני פשוט לא הסוג הזה של גבר. אני פשוט לא. אני לא אמור להיות כזה. אני, לא יודע... אני מרגיש בושה, לעזאזל"
גארי מאדינבורג כתב לי:
"המשחק גורם לי להרגיש גדול ואז מייד קטן. הייתי רוצה שמישהו יאחז אותי בזרועותיו הגדולות, ויעזור בזה. אני לא חזק מספיק"
4. נראטיבים של עליונות ונחיתות
הסיפור של טוני:
"שמתי לב שעם SSA אני יכול להיות משני הצדדים של הפרדיגמה. ברגע אחד אני יוצא לספסל כמו אחד המפסידנים, מקווה שהייתי יכול להיות 'הם', כמהַ אליהם, רוצה להיות כמותם בצורה כל כך עמוקה. ואז מהצד השני אם אני מקבל "בוּסט" של ביטחון בעצמי אני נעמד על הרגליים, מסתובב בגאווה כמו סנוב ואומר 'תסתכלו עלי, אני טוב יותר מכם'".
בדוגמא הזו אנו נתקלים במנגנון שמגדיר את הדרך בה הרבה גברים עם SSA רואים את עצמם ביחס לאחרים: גברים אחרים או נמצאים למעלה (עליונים ממני) או למטה (נחותים ממני).
מישה מתל אביב כתב:
"אני בן 24 ובמידה כלשהי מאוהב בבחור בן 19. אני מדמיין איך זה היה אם הייתי הוא. בהתחלה הוא היה לי הרבה בתוך הראש, וכששיחקתי את המשחק התחלתי להיות הוא. ואז שמתי לב שאני מקבל זיקפה. יש לי רגשות מיניים מאוד חזקים כלפיו. התחרמנתי. הוא סוג של אל בשבילי"
מה מישה עושה? הוא לא מתנתק, הוא מתחבר – אבל בדרך שונה. בוא נבחן זאת מקרוב.
ההתחברות שלו לא מושגת באמצעות התחברות של המחשבה שלו אלא באמצעות הגוף שלו, הטסטוסטרון שלו. ה"מהות" הטבעית הזו, הכימיקל הגברי הזה, הוא מציל חיים. הוא מאפשר לך להתגבר על רגשות ההתנתקות הבלתי-פוסקים, על הבדידות, על הריחוק, ואתה יכול בבת אחת להתחיל לחוש הזדהות עם הגבר מולך. אתה יכול לספוג אותו אליך, לקחת אותו פנימה, להטביע את עצמך בנוכחותו.
מיניות, אם כך, מציעה דרך מאוד מהירה ויעילה להזדהוּת עם גבר אחר, עם גבריות, עם הגבריות שלך, ולהגיע לשיא שבו הכל בסדר (הקטע הוא שההרגשה הזו דוהה עם הזמן. ביום שאחרי תצטרך להתחיל את כל התהליך מחדש!).
גבר שיכול להתניע כזו תגובה אצלך נתפס כעליון יותר, הוא סוג של ישות עליונה. כל מה שהוא צריך זה להעניק לנו קצת מהמבט המהפנט שלו, לחשוף לעינינו את החזה החשוף המדהים שלו, להקרין ביטחון, והנה תראה: מגיע הנס המהולל של הטסטוסטרון, של הזיקפה, של עוד אורגזמה אחת. אכן, הגבר הזה הוא יצור עליון יותר – "הייתי יכול לאכול אותו" אתה מפנטז.
יש לו את כל מה שאפשר לרצות, יש לו את כל הכוח, את התהילה, ממש כאילו מישהו הצית איזו סנסציה דתית, ואתה שוקע חזרה לכמיהה הזו שלך, להשתוקקות, לערגה, להבטחה הזו של חיים בוגרים שבהם אתה מרגיש טוב. חיים שבהם סוף סוף תפנים את הגבריות, תממש את הגורל שלך, נבואה של תחושה טובה ואין-סופית נפרשת לנגד עיניך לעבר האופק. וואו, הגבר הזה ממש סופרמן, "לעולם לא אוכל להגיע לשם", אתה מרגיש ומתחיל להתנתק.
וכשהייאוש מתיישב בליבך, בינגו! הטסטוסטרון בא לעזרתך. הוא עוזר לך להתחבר, הוא עוזר לך להשיג ולממש את הגבריות המולדת שלך – "הייתי רוצה שזה ימשיך ככה לעד".
אבל זה לא.
מכל הגברים האחרים שאין להם את התכונות האלוהיות האלו – אתה מתנתק. שם אין אלים יווניים שאפשר למצוא. הם לא מציעים לך את הסערה החשמלית הזו, הם משעממים. להיות איתם מזכיר לך את המצב הנחות שלך עצמך, את החוסר העצמי שלך בגבריות נצחית. להיות איתם זה כמו להיות עם עצמך, ילד עצוב ורעב שמקווה שהחוויה הזו של "לפספס משהו" לא תימשך לנצח.
הגברים שאינם אלים לא מהווים עבורך נחמה, הם דומים לך יותר מדי. הם מזכירים לך את הבינוניות שלך, את חוסר המצויינות שלך, את העובדה שאין לך גוף מושלם; את העובדה שחסרה לך קואורדינציה טובה שהייתה יכולה לאפשר לך להיות כוכב ספורט באיזה יום, במקום אותו ילד בתיכון שתמיד בוחרים בו אחרון לקבוצה. אתה שונא את הילד הזה; להיות איתו זה להיות עם מפסידן. להיות עם מפסידנים אף פעם לא יביא אותך לנירוונה, לשלוות הנפש הזו של הגבריות. הילד הזה נחות.
אז אתה מאשים ומוקיע אותו ואת מי שמזכיר לך אותו.
כך, כשהמצב הבסיסי שלך הוא התנתקות ואתה מסוגל להתחבר רק באמצעות טסטוסטרון, יוצא שעולם הגברים שלך הוא בעצם עולם שמחולק לשניים. יש גברים שעליונים ממך ויש גברים שנחותים ממך. בקושי יש מישהו שנמצא בין לבין. זה ממש כאילו את חי נטוש על איזה אי-בודד וחסר משמעות באוקיינוס השקט, ואף אחד לא מודע לקיומך.
בנקודה הזו, הכמיהה שלך לחבר מתחילה לנבוט. מישהו שנמצא באותה הדרגה שלך, לא מיני, אבל שווה לך. מישהו שיניח את זרועו סביבך, שיאמץ אותך, ייתן לך את המגע המנחם הזה. מישהו שאיתו תוכל להרגיש קטן וגדול בו זמנית. חבר אמת.
כל הגברים שמתמודדים עם SSA מכירים את הכמיהה הזו, את התשוקה הזו, את הפנטזיה הזו. ורבים מחביאים אותה מתוך בושה. זו הרי בושה להזדקק, להיות רעב, להיות עם קול שבוכה בתוכך, מתאבל על חוסר ההכרה שהאני האמיתי שלך הצליח לזכות בו.
גבר עם SSA הוא גבר מתאבל, שאף אחד לא יודע עליו.
5. הסקסואליזציה של הייאוש
הסכנה אורבת לך, משום שבנקודות הייאוש האלו האופציה ללקיחת סיכונים לא אחראית בביצוע סקס לא מוגן הופכת לאופציה – "מה אכפת לי? הקטע האידיוטי הזה עם קונדומים. תנו לי רק את הרגע הקטן הזה של כיף, ההתפרצויות הנדירות האלו של היסחפות שבהם הכל בסדר. ההבטחה הזו של הכרה והתמוגגות מינית ששורדת לעד. עשה את זה, פשוט תעשה את זה. מה אכפת לי?"
לקיחת סיכונים במפגשים מיניים, מה שמוביל בסוף לאיידס ולמחלות מין אחרות, הופכת לסוג של גזירת גורל. "אני לא מכיר שום דרך אחרת; אני רוצה סיפוק, ואני רוצה את זה עכשיו". אבל הרעיון שאולי תרכוש מחלה קטלנית מייסר אותך, אלא שאז – שא עיניך וראה! הנה מגיע הטסטוסטרון. והוא מרגיע את ההתחבטות הזו, כפי שהוא עושה תמיד. הוא מרגיע את הפחד, את התחושה הזו כאילו אתה תלוי על בלימה. וביחד עם הטסטוסטרון מגיעה שוב אותה תחושה נהדרת, הגלים המתנפצים של אותו אוקיינוס של גבריות, של מודעות, של החיים עצמם: "תעשה את זה, פשוט תעשה את זה! בוא נעשה קצת כיף!"
הפחד, ההססנות, תחושת הנחיתות, לקיחת ההימור – הכל עובר סקסואליזציה והופך למיני. הם הופכים לכוח והרפתקה. ואתה חוסם את ההיגיון הבריא שלך – פשוט מכבה אותו לכמה שניות, לכמה דקות, לאורך כל המפגש. ואתה מסתיר את ההרפתקה הזו בארון במרתף עמוק בתוך המוח. ואם יוצא לך שנדבקת: "כן, זה אני. אני המחורבן. מי היה רוצה להיות אני?"
ואתה בדיוק במקום שהתחלת בו: גבר שמתאבל בסתר. נטוש.
יש כמובן כל מיני וריאציות לכל מה שתואר לעיל, אבל הנראטיבים האלו הם אספקטים של התמונה הכוללנית. המהות של החלק הנוכחי היא שיש לך רגשות של נחיתות שמגיעים אליך כל כך בקלות, ושניתן להתגבר עליהם באמצעות המחשבה שלך (כפי שהראינו בנראטיבים של ההתחברות); אבל גם באמצעות הטסטוסטרון (כמו בנראטיבים של עליונות-ונחיתות). הסקסואליזציה של הכמיהה שלך אכן יכולה להוביל סוף סוף להתחברות עם הבחור הנהדר הזה שמולך (אבל היא דוהה ונעלמת מאוד מהר).
הסקסואליזציה של דברים נוספים כמו הייאוש, יכולה להוביל לרגשות מלאכותיים של התגברות על הייאוש (באמצעות האקט המיני) אבל יש לזה צד שלילי מאוד גדול: היא הופכת אותך לנכון יותר לבצע מין לא מוגן, ובכך הופכת לאחת הסיבות העיקריות להידבקות הומוסקסואלים באיידס. לקיחת סיכונים הופכת לדבר "מדליק" ומחרמן. לאחרונה, המרכז הלאומי של ארה"ב לבקרת מחלות הזהיר ש50% מכל האפרו-אמריקאים שיוצאים מהארון בגיל צעיר, יידבקו באיידס לפני גיל 50. ואם תשתמש בעוד כימיקלים מלבד הטסטוסטרון שלך, תחושת הקסם שבסיכון רק תגבר...
ממילא, יש שימוש נפוץ בסמים בסצנת הגייז (הרבה יותר מכל סצנה הטרוסקסואלית אחרת), וכל זה כדי להשיג בקלות ובמהירות את ההתחברות המיידית הזו לגבריות. אך מדובר על "בוּסט" של גבריות עם חיי מדף מאוד קצרים. לפני שאתה שם לב, תצטרך עוד מנה.
כדי להתמודד עם ולהבין באמת את הסוגיות של בריאות והעברת מחלות אצל הומוסקסואלים, יש צורך קודם כל להבין את המנגנון הפסיכולוגי של התחברות והתנתקות.
תכניות לקידום מודעות ובריאות רציונליות באמצעות אספקת מידע, לא יעזרו הרבה – ובהתחשב בתוצאות עד היום, הן באמת לא מצליחות לעזור. לכן חשוב לא להחרים את הטיפול הפסיכולוגי – הוא מה שמספק את הפנס הזה שאנחנו צריכים כדי להאיר את המרתף של הכמיהה הפרטית שלך, ו/או של הבושה המביכה שלך.
7. סיכום
הפסק להתנתק, ואם אתה כן מצליח להתחבר, אז אל תעשה זאת באמצעות טסטוסטרון אלא באמצעות הרצון והמודעות שלך. כדי לעשות זאת אתה צריך קודם לראות מתי וכיצד אתה מתחבר לאחר, ומתי וכיצד אתה מתנתק ממנו. כתוב את הנראטיבים שלך ובחן אותם על מנת למצוא דפוסים שאתה מנציח במחשבתך.
אחוז בתחושות הנהדרות שעולות בך, ואל תתכחש להערצה שלך את הגברים האחרים. אין כל נזק בהתבוננות בגברים. חזור לעצמך שוב ושוב: "גברים הם נהדרים, וכך גם אני".
תגובות
הוסף רשומת תגובה