סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 20: פחד מדחייה

אחד מהפחדים האנושיים העמוקים ביותר שלנו הוא הפחד מלהידחות בידי אחרים. בהיותנו מכווננים בצורה ביולוגית לרצות להשתייך, אנו מפחדים שמא יסתכלו עלינו בצורה ביקורתית. אנו חרדים מפני האפשרות שיוציאו אותנו מחוץ לעניינים, ישפילו אותנו, או יבודדו אותנו. אנו פוחדים מלהיות לבד.

חלק גדול מהפחד שלנו להידחות בידי אחרים הוא הפחד מלחוות פגיעה או כאב. הסלידה שלנו מחוויות לא נעימות מקדמת אצלנו התנהגויות שלא משרתות אותנו בצורה טובה. אנו נמנעים מחברה במקום לקחת את הסיכון ולהביע את הרגשות האותנטיים שלנו. אנו נוטשים אחרים לפני שיש להם ההזדמנות לדחות אותנו. אנו פוחדים.

ממה אנו פוחדים? יכול להיות שאנו חוששים שדחייה בעצם תאשר את הפחד הגדול ביותר שלנו – אולי זה הפחד שאנחנו באמת לא אהובים, או הפחד שנגזר עלינו להיות לבד, או שיש לנו ערך או שווי מאוד קטנים. כשהמחשבות מבוססות-הפחד האלו ממשיכות להסתובב לנו במוח, אנו יכולים להפוך לנוירוטיים, חרדים או מדוכאים.

הנה דוגמא.

נכון שזה מוזר איך שהידיים שלי מקליקות בלילה על העכבר, ופתאום המחשב גולש מעצמו לאתר פורנו נחמד? אני לא מצליח לראות איך הידיים שלי עושות את זה. נדמה שהיד שלי פשוט זזה מעצמה ואז "קליק קלאק" – הבחור החסון הזה מופיע לפניי. הממ... לא הסוג שלי. בקושי הספקתי להגיד את זה לעצמי, וקליק-קלאק: מר חתיך מופיע מולי, מחייך אלי. תראה את הביטחון העצמי שלו. איך הידיים שלי עושות את זה? זה פשוט. הידיים שלי הובילו אותי למרחב בטוח: אין אף אחד שם שיוכל לדחות אותי. הידיים שלי מצאו מנגנון התמודדות עם הפחדים שלי מדחייה.

בדוגמא הדמיונית הנ"ל אנו רואים את היצירה של עולם וירטואלי באמצעות המחשב, שבו אין כלל אינטראקציה עם האדם האחר. מחקרים מראים שמרבית הגברים צופים בפורנוגרפיה בגלל הזמינות הגדולה מאוד שלה באינטרנט. לשימוש בפורנו יש יתרונות: אתה לא צריך לשרוד את הבלאגן הזה של למצוא מישהו לצאת איתו או לשכב איתו; אין אף אחד שיוכל לדחות אותך; אין כלל אינטראקציה, כך שאתה יכול לבהות באדם האחר כמה שרק תרצה; והאדם הזה תמיד נראה נהדר.

אבל יש לזה גם חסרונות: הבחורים האלה הם בסה"כ שחקנים שנבחרו (ומקבלים תשלום) בגלל שהם נראים נהדר ובגלל גודל איבר המין שלהם; הסצנות שהם משחקים מזוייפות ומבויימות; הם בד"כ משתמשים בויאגרה וחומרים דומים כדי להגיע לזקפה מיידית ולשמר אותה לאורך זמן (או שלחלופין, הבמאי פשוט חותך החוצה את הקטעים שבהם הזקפה נופלת); ואתה מוצא את עצמך מבלה שעות על משהו מבלי להשיג אינטראקציה אמיתית. כשאתה מכבה את המחשב העולם המזוייף נעלם, והכמיהה המקורית שלך תחזור באופן בלתי-נמנע.

ללכת החוצה לעולם האמיתי כדי לנסות להשיג משהו דומה יעורר בך פחד מדחייה. ובמיוחד כשאתה מרגיש מדוכדך, הקולות השליליים בראש שלך יכולים להתחיל להתנגן שוב. מנגינה נושנה, מלנכולית ומעציבה, תקום לתחייה. איך אתה יכול להיפטר מהרגש הזה של ריקנות, מהכמיהה הזו להיות מאושר, חזק ובטוח בעצמך, כמו הגבר שאתה בוהה בו?

אולי אנו יכולים לנתח את הרגשות השליליים האלה, ולראות אם אנחנו יכולים לשנות את המנגינה המדוכדכת הזו, עם מצב הרוח העגמומי שלה שפועם מאחורה כמו גיטרת-בס שהולמת ברקע.

ג'יימס כתב לי פנינה של אימייל בנושא הזה, למרות שהוא למעשה כלל לא ידע שהמייל הזה הצליח להסביר בדיוק את המהות של הפחד מדחייה.

2. ג'יימס

ג'יימס מאוהיו כתב לי ביום עצוב ונוגה בשבילו:

"למה זה כל כך קל לכל האחרים? למה כל האחרים מתמודדים עם קשיים הרבה יותר בקלות ממני? למה אני מרגיש הכל? למה לפעמים אני צריך להיאבק כל כך חזק רק כדי לתפקד נורמלי? למה אני לא יכול להיות מאושר? למה כל האחרים זוכים להיות מאושרים ואני לא? למה כל האחרים מושלמים כל כך? איך זה שאף אחד לא שם לב שאני טובע בכאב ובצער ובאומללות? למה לאף אחד לא אכפת? למה כולם רק אומרים לי שמה שאני עושה זה טעות? למה אני לא שומע בראש שלי שום דבר חוץ מ'אתה צריך לעשות ככה וככה אבל אתה לא עושה את זה'; 'אתה צריך לעשות ככה וככה אבל אתה לא עושה את זה'"...

האם באמת כולם אומרים לג'יימס שכל מה שהוא עושה זה טעות? האם כל השאר באמת כל כך מאושרים יותר ממנו? האם קל להם יותר עם קשיים? האם הם באמת כל כך מושלמים? אף אחד באמת אף פעם לא שם לב אליו? האם באמת לאף אחד לא אכפת?

האם אלה לא פשוט הקולות שבתוך הראש שלו, שמתנהגים כמו תוכנת מחשב מיושנת שפשוט נתקעה בלופ?

ג'יימס שואל את עצמו "למה לאף אחד לא אכפת" – בואו ננסה לנתח את השאלה הבסיסית הזו, שמייצגת את גרעין ההרגשה של הפחד מדחייה.

-ג'יימס מרגיש לא ראוי לאהבה. נדמה שהוא בטוח בכך. הוא משליך את ההרגשה הזו, של היותו אינו-ראוי-להיות-אהוב, על אנשים אחרים, וכתוצאה משטה בעצמו שאלו האחרים שלמעשה מחזיקים בדעה הזו (השלכה מס' 1).

-אחרי כן הוא שואל את עצמו איך יכול להיות שלאחרים יש דעה כזו עליו. במילים אחרות, הדחייה שלהם הפכה לאמת מציאותית במחשבתו, והוא יודע לאיזה כיוון המוח שלהם הולך – הם חושבים ככה עכשיו, וגם יחשבו ככה בעתיד (השלכה מס' 2).

-עתה, כשהוא יודע בוודאות שהם חושבים שהוא לא ראוי לאהבה, וכשהוא יודע בוודאות שהדעה שלהם אפילו הפכה לקשיחה ותמידית – הוא מתחיל לנסות להבין ולהסביר לעצמו את המחשבה שלהם, שהרי זו המחשבה שלהם שצריכה הסבר, לא המחשבה שלו עצמו (השלכה מס' 3)

אבל אם ג'יימס ישאל מישהו שהוא מאשים אותו בחוסר אכפתיות, אותו אדם מן הסתם יענה לו: "ג'יימס, על מה לעזאזל אתה מדבר?"

ג'יימס עושה השלכות על האחר.

וכל זמן שהוא תקוע בלולאה הזו, הוא לעולם לא יתפוס את העומק של האומללות שלו. הוא לא יכול להגיע לעומק התסבוכת שלו משום שהוא מייחס רגשות לאנשים אחרים, רגשות שהמקור שלהם הוא במחשבתו שלו, ולא במחשבה של האחר. הוא עושה לרגשות שלו "מיקור חוץ", ומשום כך הוא מסוגל לעמוד בעמדת הקורבן, "סינדרום הילד הפגוע". הסינדרום הזה יכול להתדרדר ל"סינדרום הילד המיואש" שבונה סביבו בלוק חוסם של דיכאון, כזה שניתן לראות באופן די תדיר אצל גברים המתמודדים עם SSA.

3. טֶסְטֶוֹסְטֶרוֹן

בנקודת השפל הזו מגיע הטסטוסטרון, ומרכך את הכאב בנשיקותיו.

הטסטוסטרון הוא סם כל כך חזק, מציל חיים כל כך נהדר, והוא מרגיע את הכאב, את הבדידות ואת ההשפלה. איתו ועם שטף ההורמונים שרצים במוח שלך, הבלתי-נסבל הופך לנסבל, לא משנה על איזו צרה אנחנו מדברים. בהתפתחות הפסיכו-מינית של גבר שמאוחר יותר יתמודד עם SSA, הטסטוסטרון נכנס לתמונה החל מגיל 11 והלאה, כדי להקל על דברים שנראה שלא ניתן להתמודד איתם – ריבוי רגשות ובלבולים בנוגע לזהות המינית. או, הטסטוסטרון הוותיק והטוב.

זה מה שמסביר איך הידיים שלי זזות מעצמן לעכבר. הטסטוסטרון עדיין מצליח לעזור לי. הוא תמיד יצליח.

4. להבין את ג'יימס

הנקודה שצריך להבין היא, מה המאבק הנסתר שבגללו הטסטוסטרון הוותיק והטוב צריך להתערב? האמת היא, שג'יימס אמר לנו את התשובה בעצמו, אם אנחנו מוכנים לראות.

ג'יימס אמר: "למה כולם רק אומרים לי שמה שאני עושה זה טעות?" – אפילו השורה הזו היא השלכה. הבעיה שכל גבר עם SSA מתמודד איתה היא העובדה שכל הבעיות שלו, כל הצער והפגיעות שנדמה שלו שמגיעים מאנשים אחרים – הם למעשה השלכות שלו (הוא מרגיש שכל מה שהוא עושה זה טעות בגלל חוויות הילדות שלו – חוסר הביטחון העצמי שלו, כמו גם הפחד שלו מדחייה. אך אנשים אחרים לא באמת אומרים את זה; י.ר)

כפי שראינו בחלק 4, ההסבר הפסיכו-דינמי של SSA מורכב בעיקרו מהעובדה שהילד הצעיר לא יכל ולא הצליח להזדהות עם ההורה מאותו המין שלו – לפחות לא עד לאותה הרמה שילדים אחרים מצליחים בצורה אוטומטית ושאננה.

יש מגוון רחב של סיבות לעובדה הזו (ר' חלק 3). הדחייה שהילד חש (אמיתית או לא) היתה רכיב חשוב, משמעותי ומהפכני בתהליך הרכישה המוצלח שלו את תחושת הגבריות המספקת – עד כדי כך שהוא חש נעזב, דחוי, אאוטסיידר, ונטוש תוך כדי שהוא מנסה להבין את ההיגיון של הילדות שלו. הוא נותר בעולם של הנשים, העולם שאליו הוא היה מוצמד מאז שנולד, והעולם שאליו הוא עדיין מחובר באמצעות חבל טבור פסיכולוגי.

הוא לעולם לא משחרר, הוא לעולם לא עוזב את מחנה הסקוואו, והוא לעולם לא מרגיש שהוא עבר חניכה טובה מספיק כדי להיכנס לעולם הגברי של הלוחמים, העוזבים את המחנה על סוסיהם. הוא נשאר בבית, חש נטוש בידי כל הגברים בחייו. דובי הטוב, חברי הטוב והמדומיין, תן לי חיבוק. תפיסתו של הילד לגבי הבדידות המהותית של חייו תישאר איתו תמיד, ותרדוף אותו עד מותו.

וכך הדבר גם עם ג'יימס. בלילות או במהלך היום, נדמה שרוחות מהעבר חזרו אליו להדהד בראשו את אותם המסרים מהילדות:

"איפה אתה ג'יימס?.. בוא איתנו ג'יימס... תפסיק להסתובב עם הנשים, ג'יימס, תפסיק להיות בחורה!... ג'יימס, תפסיק לפגר מאחור... ג'יימס, תעלה על הסוס, תרכב איתנו... ג'יימס, אתה עושה טעויות!"

הרוחות מהעבר ממשיכות להגיד לג'יימס שהוא רק עושה טעויות, והרוחות האלו עושות את זה כבר הרבה, הרבה זמן. הן ממשיכות לרדוף אותו.

5. תשובה לג'יימס

בואו נראה האם אנו יכולים להציע לג'יימס מנגינה חדשה, תמריץ למקהלת העצב והרחמים העצמיים הישנה שלו. אולי המנגינה הזו אפילו תשיג תוצאות.

ג'יימס כתב: "למה כל האחרים זוכים להיות מאושרים ואני לא? למה כל האחרים מושלמים כל כך?". נענה לג'יימס – בגלל שאתה מפגר מאחור, ג'יימס. עדיין לא עזבת את מחנה הסקוואו ומימשת את גורלך האמיתי – להיות גבר ממוצע ולא-מושלם בין שאר הגברים. עוד לא למדת את האושר שבחוסר שלימות, צורת החיים היחידה האפשרית.

ג'יימס כתב: "למה זה כל כך קל לכל האחרים?" -זה לא קל להם, ג'יימס. אבל כל חייך היית כל כך רחוק מהגברים שעברו את החניכה המוצלחת להיותם גברים – רחוק במידה כזו שלא הצלחת לשים לב שההפיכה לגבר היא דבר קשה. בשבילך, העובדה שאחרים הופכים לגברים נורמליים זה משהו שהם עושים בלי מאמץ. ובכן, זה לא כך. אבל לא היה לך אף גבר בחייך שיעזור לך לעבור את החוויה הזו, ולעמוד לצידך כשאתה נופל. אף אחד לא עזר לך להתרומם. חייך במחנה הסקוואו היו בבסיסם בדידות גברית. הם עדיין כאלה.

ג'יימס כתב: "למה כל האחרים מתמודדים עם קשיים הרבה יותר בקלות ממני?" -כי אתה צריך משקפיים, ג'יימס. אתה קצר רואי. אף פעם לא הלכת לאופטומטריסט.

ג'יימס כתב: "למה אני לא שומע בראש שלי שום דבר חוץ מ'אתה צריך לעשות ככה וככה אבל אתה לא עושה את זה; אתה צריך לעשות ככה וככה אבל אתה לא עושה את זה'". -בגלל שגודלת במחנה הסקוואו, והקול המנדנד הזה הוא הקול המודאג והמגונן יתר על המידה של אמא שלך – שכוונותיה עם השליטה והנדיבות שלה היו טובות, והיא הייתה מישהו שלא יכלת להילחם בו או לנטוש אותו. להרגיש את עצמך אחד וזהה עם בני הסקוואו הוא דבר שנועד רק לנשים, לא לך. אתה מעולם לא זכית שגבר כלשהו ילמד אותך שזה בסדר להיות בינוני לפעמים, להיכשל לעיתים, להיות לפעמים אידיוט, חסר היגיון או לא רגיש, וכיצד למצוא איזון בריא בין זה לבין התנהגויות "הולמות" יותר.

גברים יכולים לפעמים להיות אידיוטים, אבל הם גם יכולים להיות נהדרים. התובנה הזו הופכת את חיי הגבר להרבה יותר פשוטים וקלים.

התיכנות הגנטי שלך להזדקקות לאישור ולהכרה, לתשומת לב ולאהבה מצד העולם הגברי – מעודו לא בא על סיפוקו בצורה שאינה מינית לפני גיל ההתבגרות. ואם אביך לא היה בסביבה לפני הגיל הזה בשביל לחבק אותך, אז גבר אחר כבר יהיה בסביבה מאוחר יותר בשביל זה. וזה יספק את הצרכים שלך בצורה זמנית, במיוחד הודות לטסטוסטרון הוותיק והטוב, שמשכיח את הכאב שבבעיות הזהות הלא-פתורות שלך עם הנשיקות שלו.

וככה נראה שהידיים שלך פשוט גולשות מעצמן ומוצאות את אותו בחור חתיך, שכל כך בטוח בעצמו! "הלוואי וזה הייתי אני" אתה חולם.

רוג'ר דאלטריי, 1969, "הסתכל עליי,
תרגיש אותי, גע בי, רפא אותי" 

אבל זה חזיון תעתועים, ג'יימס, התמונה האידיאלית והפנטסטית הזו של הגבר שהיית יכול להיות, סוג של הירוגליף. הוא ייצוג של הכמיהה שלך, התשוקה הסודית שלך, מודל החיקוי שלך מהגיל בו גברים בוגרים היו אלים בעבורך. "הסתכל עלי, תרגיש אותי, גע בי, רפא אותי" שר כוכב הרוק רוג'ר דאלטרי בוודסטוק 1969 (Daltrey, חבר להקת The Who בתמונה).

6. ביטויים של פחד מדחייה

פחד מדחייה הוא אספקט מהותי של הרגשות של גברים שחווים SSA. הוא הסיבה הבסיסית שבגללה התחילה תנועת השחרור להומוסקסואלים מלכתחילה. כל מצעד גאווה הוא ביטוי של הפחד הזה.

מצעד הגאווה. אמסטרדם 2017

באופן קולקטיבי, אנו נוטים לקרוא תיגר על הנורמה בצורה הכי שערורייתית, חסרת-בושה ומגונה שאפשר, ואז אנו מחכים לראות מה יקרה. אין גבולות. המשתתפים במצעד הגאווה בוחנים את הקהל שצופה בהם בצורה אינטנסיבית הרבה יותר גדולה, מזו שהקהל צופה בה במשתתפים עצמם: "האם אני נדחה בידי הקהל?".

כשהמשתתפים הם חלק ממוקד תשומת הלב של מצעד הגאווה ("הסתכל עלי, תרגיש אותי"), הם לא מתנהגים בצורה השגרתית שלהם או לובשים את התלבושת הנורמלית שלהם. הרבה הומוסקסואלים שלא משתתפים במצעדים, שמתרחקים מגסויות, נרקיסיזם או הדגשת השונות והנבדלות שלהם, אפילו כועסים על מצעדי גאווה – בגלל שהם משאירים רושם שקרי לגבי מה זה להיות גיי. בגלל זה הם משמיעים את קולם ואומרים "אתם לא מדברים במקומי".

אבל הקולות שלהם מושתקים בידי האקטיביסטים הרדיקליים, שבעזרת כמויות גדולות של מימון חטפו את סצנת המאבק הלהטבית, ונישלו ממנה כל רצון לפשרה, מיצוע או מורכבות. המצעד הוא ביטוי של ערעור ושבירת מוסכמות, והוא מנוצל כמקרה בוחן. כלומר, אנו יכולים להגיד בבטחה שפחד מדחייה הוא אובססיה בתנועת השחרור ההומוסקסואלית.

בסופו של דבר, האדם רוצה להשתחרר מהפחד עצמו ולא מדברים אחרים. כשייווצר עולם שבו לפחד עצמו לא תהיה הצדקה, אז נהיה כולנו מאושרים – כך האדם מדמיין.

מצעד הגאווה, אמסטרדם 2017

אבל גם במדינות סופר-סובלניות כמו הולנד וסקנדינביה עם מצעדי הגאווה הראוותניים שלהם – אנו עדיין רואים
פרופגנדה אקטיביסטית ("הסתכל עלי, תרגיש אותי"), ובכל זאת הפחד עדיין קיים.

קריאת התיגר, הראוותנות, נמצאים שם בבירור כל זמן שהמשתתפים בוחנים בחרדה את הפרצופים של הקהל שצופה בהם מהצד.

באמסטרדם, אקטיביסטים רדיקליים חוזרים שוב ושוב על ההבטחה שהם מנהלים מעין מסע צלב נגד הרשע, ושהם עושים היסטוריה. אולם, לפי הסקר הממשלתי השנתי של 2017, ל-98% מהאוכלוסייה ההולנדית אין בעיה עם נישואין או גירושין להטביים, קולגות או פוליטיקאים להטביים, ואפילו לא עם ראש ממשלה להטבי. הרבה מהפוליטיקאים בהולנד היו, או הינם, מחוץ לארון, כולל שר הפנים (של 2017), אך לא רק הוא. בהולנד אפשר לציין היום כבר 18 שנה שבהם נישואים, גירושים ואימוץ להטביים מותרים בחוק – ועדיין הפחד לא שכך, וברמה הקולקטיבית הוא אפילו מטופח בידי האקטיביסטים.

לכן, זה פשטני יתר על המידה להגיד שהפחד הוא בהגדרה רק ביטוי של העויינות שמגיעה מהעולם החיצוני. בצפון מערב אירופה הפחד הזה לא מגיע מבחוץ. הוא תהליך מנטלי לא מולד, שנשרש באדם ונובע מבפנים. ולכן מדובר על נושא פסיכותרפי חשוב שיש גם חשיבות גדולה להתייחס אליו. כל הפסיכותרפיסטים צריכים להפוך אותו לנושא חיוני בעבודתם – הפחד הלא מבוסס של הגיי מדחייה.

כדי להבין זאת, אנו צריכים לבחון את ההתפתחות הפסיכו-מינית המוקדמת, שלקחה חלק בעיצוב השקפת העולם של הילד על עצמו ועל אחרים: המילכוד הכפול שלו.

7. התפתחות בילדות – הרמז להבנת המבוגר

הילד הזכר שלאחר מכן מתמודד עם SSA, לא רק שהרגיש דחוי אלא גם בחר להשיב מאבק. הכעס שלו על כך שלא ראו אותו ולא הכירו בו בשל מי שהיה, אפילו כפעוט בן 2 או 3 (וכן, גם פעוט יכול לכעוס), גרם לו לסגת מההבטחה הזו לגבריות עצמית, וכמו חילזון או צב הוא זחל בחזרה לתוך השריון שלו לעבר אמא, כדי להרגיש בטוח יותר. אחרי הכל, היא היתה שם כל הזמן הזה. היא אולי לא מושלמת, אבל עדיין...

הגבר הפעוט הקטן מחזיר בחזרה את אותו המטבע של הדחייה, שהוא תופס מההורה מאותו המין שלו. זאת משום שהוא לא רוצה לחוש שוב לעולם בהשפלה ובכאב האלה. "לך מפה, לא רציתי אותך מלכתחילה" הוא אומר לאבא ולכל מה שאבא מייצג.

השקרן הקטן.

כשהוא עושה זאת הוא למעשה עושה את הטעות הטראגית והגדולה בחייו. הוא מוותר על התקווה. הכאב הזה יישאר איתו כל החיים, אלא אם הוא מבטל אותו באמצעות טיפול או בוננות פנימית.

המדאיג מכל הוא המחשבה "לך לעזאזל, מעולם לא רציתי אותך מלכתחילה". הילד דחה את הגבריות בילדותו באופן מוחלט! (למרות שמאוחר יותר כגבר בוגר בלילות, בחדרים חשוכים, או גיי-באר, או באינטרנט, הנשמה שלו תלך למקום בו הוא מדמיין שאפשרי והוא יתאחד עם הגבריות אחרי ככלות הכל; תענוג סודי – כל כך מבטיח אבל כל כך חמקני).

הוא דוחה מחברתו את אבא ואת כל מה שהוא מייצג, אבל באותה הנשימה עדיין מבקש תשומת לב ואישור והכרה. הוא מראה באותו הזמן גם את הצורך הבריא בהכרה, וגם את קריאת התיגר הלא-בריאה. "אני רוצה אותך, אני שונא אותך".

ההתנהגות הזו אינה מולדת, כפי שהאקטיביסטים מתעקשים. זה המילכוד הכפול, המהות של SSA. הוא משקף תסיסה פנימית מלאת כאב, שאותה הילד-גבר מקווה לפייס במרחב בטוח, ובמקרה של האקטיביסט – תחת דגל הגאווה הצבעוני והמסתגר. בדיוק כמו נחיל דגים, הוא מחפש ביטחון והגנה במספר גדול של יחידים כמותו שאימצו את הזהות ההומוסקסואלית. ורק מהמקום הזה הוא מעז לקרוא תיגר על הרחובות המפחידים, להוקיע את החברה הסטרייטית, ולהשליך את הכפור העתיק שלו על הצופים הלא מוכרים. הוא כלוא בלולאת מחשב אינסופית.

8. הפתרון

התשובה לחידה הקיומית של חיים בשלווה עם אחרים, היא די פשוטה: תפסיק לדחות אותם. אצל גברים עם SSA הפחד מדחייה מבוסס בעיקר על השלכות שהם עושים על העולם החיצוני. אתה זה שדוחה אחרים מחברתך וביוזמתך, אבל משליך זאת על בחורים אחרים. ואז אתה פוחד מזה. לבחור האחר שעומד מולך אין כלל מושג על מה אתה מדבר, בגלל שאתה משליך מעצמך עליו. אין לזה שום דבר שקשור אליו.

אתה די בטוח שהבחור האחר הוא זה שעושה זאת, ועושה זאת באופן קבוע. ברור, כי אתה הרי יודע כל מה שצריך לדעת על התנהגות כזו, לא ככה?

אפשר לנסות משחק פשוט במטרה להתגבר על ההתנהגות הזו. כשאתה רואה קבוצה של גברים צעירים ואתה מרגיש את הפחד מגיע, תגיד לעצמך עם כל צעד שאתה עושה:

"תמשיך לצעוד. צעד הלאה. הם לא דוחים אותי מתוכם; תמשיך לצעוד, צעד הלאה. הם לא דוחים אותי מתוכם"

חזור על המשפטים האלו עם כל צעד. אתה מוסיף שורות חדשות בתיכנות של המוח-המחשב שלך. אתה מתיר את הלולאה המנטלית הפגומה שאתה מורגל אליה. ואתה חייב לעשות את זה בצורה מודעת בהתחלה.

התגמול יהיה גדול, כי הפחד התת-מודע מדחייה יתאדה בצורה אוטומטית (משום שהפכת אותו למודע). התמריץ החיובי הזה "יכריח" אותך לסמוך על המשחק, ולהמשיך לחזור על המשפטים האלה כשאתה הולך ברחוב.

אתה יכול לחזור על המשפטים האלה בראש גם כשאתה בחדר הכושר, לדוגמא, ויש סביבך חבורה של בחורים גדולים (וחתיכים), שמעבירים דאחקות ברעש.

אולי אז גם תמצא את האומץ להתחבר, להעיר הערות נונשלנטיות ומזדמנות, לא משנה איזה. אתה כבר לא מפגין עויינות אלא ההיפך. אתה תהיה מופתע כשתשמע אותם מדברים אליך בחזרה, רואים אותך, מכירים בך. רק אז תתחיל להבין שגם להם יש את אותם הצרכים שלך יש, ואתה מצידך אף פעם לא נענית וסיפקת את הצרכים שלהם, כי היית כל כך שקוע בעצמך ובמחשבות שלך.

במצעדי גאווה, המשתתפים בהחלט לא "רואים" את או "מכירים" בצרכים של הצופים ההטרוסקסואליים. הצופים נמצאים למעשה בעמדה של מישהו שמסכים שיסתכלו עליו מלמעלה. אבל אנשים שמתוייגים כ"הטרוסקסואליים" גם צריכים הכרה ואישור בעצמם; החיים הם כביש דו-סטרי.

בסופו של דבר, תצליח להחליף את הפחד והרחמים העצמיים שלך עם רוח הרפתקנית השואפת לעבר אי-ודאויות והזדמנויות. וזה מה שכל הנערים הצעירים עושים. תצליח להמשיך את המסע שכל הגברים עברו, ולהמשיך לטייל הלאה, על בסיס יומיומי.

פחד מדחייה הוא השלכה של הדחיות העמוקות שנטועות בך ושאתה בוחר לעשות.