סקירת הפוטנציאל המיני המלא שלך, חלק 8/24: תשובותיו של גרגור, נושא הפחד
בתשובותיו לשאלון העזרה העצמית, גרגור מאוקראינה שלח לי מגוון זיכרונות טראומטיים מילדותו בחווה שם הוא גדל. בתור ילד, הוא הרגיש מבודד, וכשהוא גדל הוא חש לא בנוח בתכלית עם העולם החיצוני. הפחד שלו מעמיתיו הוא נושא שאנו פוגשים רבות בקרב גברים המתמודדים עם משיכות תוך-מגדריות. אנו נציג בפניכם את תשובותיו, ואז נבחן אותן ביחד בממדים (1) תקפידו של האב,(2) תפקידה של האם, (3) תפקידם של העמיתים ו-(4) כעסו של גרגור ובעיות הפחד שלו.
הנה השאלות המופיעות בשאלון, המציינות את התפתחותו הפסיכו-מינית הנורמלית של ילד זכר.
א) בגיל 3: אתה יוצר מרחק מאימא, בידיעתך כי אתה שונה
גרגור:
"אני באמת לא זוכר את תקופה זו בחיי."
ב) בגיל 4: אתה מרגיש טוב עם המרחק מאימא, שהרי להזדהות עם אבא מרגיש טוב ונכון.
גרגור:
"אחד הזיכרונות הראשונים שלי מהילדות הוא כמו חלום בלהות. כל זה קרה לילה אחד, לא זוכר באיזה גיל הייתי, אבל התעוררתי כי שמעתי את קולה של אמא כשהיא צועקת. הם בדיוק חזרו ממסיבה ואני לא יודע מה קרה מוקדם יותר, אבל אני חושב שאמא רצתה לחזור יותר מוקדם. נכנסתי לסלון, שם ראיתי את אמא שוכבת על הספא, ושם היה אבא שרצה לחנוק אותה. התחלתי לצעוק, והאחיות שלי התעוררו. פשוט הרגשתי שההגנה היחידה שלי בעולם היה אמא, ורק היא יכולה להגן עלי. שאר העולם לא היה מקום טוב לחיות בו.
הייתה גם תקופה בה לאבי וסבי היה מין מנהג כזה לשתות ביחד וודקה בימי ראשון בלילה. היה כל כך קשה לישון בחדר הסמוך לסלון, כי הם דיברו כל כך בקול, ואימי הייתה אומרת לי לחזור למיטה וללכת לישון."
ג) בגיל 5-10: היית מכייף עם הבנים האחרים. כולם כמוני, אנחנו כולנו אני.
גרגור:
“מעולם לא רציתי להיות בן. חלמתי שטוב יותר / קל יותר להיות בת. הייתה לי בעיה ללכת לבד לגן החובה. אימי הייתה לוקחת אותי כבר הרבה זמן ולא רציתי להישאר שם. הייתי מבלה זמן עם האחיות שלי ומשחק איתן. הייתי ילד מאוד צייתני לאימא, וכשהיא אמרה שאני צריך לחזור למיטה במהירות, עשיתי את מה שהיא ציוותה. מאוד פחדתי שמשהו רע יקרה לה. התפללתי שהיא תחיה חיים ארוכים ושהיא לא תעזוב אותי."
ד) וכולנו יוצרים מרחק מבנות. בנות הן טיפשות, בנים הם נהדרים, אנחנו מלכי העולם, אנחנו משחקים משחקים בהם אנחנו מלכים, אנחנו מנהלים קרבות חרבות, אנחנו משחקים קאובויים ואינדיאנים, אנחנו נלחמים כי אנחנו קשוחים, ואנו משתדלים להיות קשוחים.
גרגור:
"עולם הבנות היה מקום בטוח עבורי. לא שיחקתי בכלל משחקים עם הבנים. הדבר היחיד שהייתי עושה אחרי בית הספר היה לחזור הביתה מאוד מהר. לא היו לי נושאים לשיחה חוץ מהמתרחש בבית הספר. זה היה הנושא היחיד שיכולתי לדבר עליו עם עמיתיי. ספורט עבורי היה סיוט. אני זוכר פעם כשהייתי בבית ביום שבת אחר הצהריים, והייתי חושש משיעורי הספורט ביום שני בבוקר שהייתי חייב לשחק איזה משחק ספורט קבוצתי. הייתי ילד מתבודד ללא חברים. הייתי מבלה זמן לבד. לאחיותיי היו כמה חברות והן היו נפגשות איתן במיוחד בסופי שבוע, ואותם הזמנים הייתי נשאר בבית."
ה) אנחנו לומדים להרגיש טוב עם הבנים, לאהוב בנים ולאהוב את עצם היותנו בנים. אנחנו נהדרים.
גרגור:
“הייתה תקופה בה לא הרגשתי טוב עם הבנים ואני מאוד מתחרט שככה התנהגתי. הלוואי והייתי יכול להזיז את השעון אחורה. היום אני יודע שהיה עדיף פשוט להשתתף במשחק וליהנות ממנו. לא הייתי חייב להיות מושלם במשחק. כל הקטע היה ליהנות, אבל הייתי עצבני מדי, והשתדלתי לעשות כמיטבי."
ו) בכל התזוזות האלה, בכל ההפיכה הזאת לילד ולנער, אמא ואבא מאשרים. הם אוהבים את זה, הם מאשרים את זה, הם מכבדים את זה.
גרגור:
"הייתה תקופה בה אמא שלי הייתה אומרת לי לא להתנהג כמו אבא שלי. אסור לי לנהוג באלימות ולדבר בצורה גסה לנשים ולבנות. אני חושב שהייתי מפחד כמעט מכל דבר. כשסיימתי תיכון ורציתי ללמוד באוניברסיטה, פשוט לא יכולתי. היה בי כל כך הרבה פחד כשעזבתי את הבית, שחזרתי אחרי רק כמה ימים ופרשתי מהלימודים (לא יכולתי להתרכז בשום דבר, בכיתי והתפללתי). לא הבנתי מה קורה לי. היה בי כל כך הרבה פחד. המצב היה אותו הדבר גם אחרי שנתיים, אבל הפעם אחת מאחיותיי נסעה איתי לאוניברסיטה ואז יכולתי לשהות שם ללא פחד. מאז, המצב השתפר, והצלחתי - ואני ממשיך להצליח - לשהות רחוק מהבית ללא כל פחד. אימי עדיין מבקשת ממני להתקשר אליה, אבל לפעמים אני פשוט שוכח מזה."
ז) אבא גאה בבנו הקטן, דמות דיוקונו של עצמו, צאצאו.
גרגור:
"הייתי מרוחק מדי מאבא שלי. אבי לא אהב את איך שאימי גידלה אותי, שלא הייתי בכלל מעוניין בכל הדברים הקשורים לחווה שלהם, שלא יכולתי לתקן שום דבר, או אפילו לדפוק מסמר, וכולי. כך הוא אמר לי פעם כשהוא היה שיכור, לפני שהלכתי לישון. הפרספקטיבה שלי שונה - הוא לא לימד אותי את כל הדברים האלה. הוא לא היה שם כשהייתי צריך אותו."
ח) הילד הקטן נותן לו להרגיש טוב, כי בו הוא מזהה את עצמו הקודם, ומת שבנו יגדל להיות כמוהו, כולל לקיים יחסי מין עם נשים, בבוא היום.
גרגור:
"אני לא יודע אם הוא מזהה בי את עצמו. אני חושב שהוא אוהב אותי, והיום אנחנו יכולים לדבר אפילו על דברים קטנים. אני מעוניין בדברים שחשובים לו. והיום הוא אפילו מבקש ממני להסיע אותו למקומות שונים (אין לו רישיון נהיגה)."
ט) אבא פתוח עם הטרוסקסואליות שלו, והוא מת על כך שבנו יגדל להיות כמו: הטרוסקסואלי.
גרגור:
"האהבה ורגשות אחרים הם לא הנושא שניתן לדבר עליו עם אבי. הרגש היחיד שהוא מפגין הוא הכעס. היו מקרים רבים בהם הוא הראה רק את הכעס שלו. כשהייתי ילד חשבתי שכל ריב בין הוריי היה בגללי. חשבתי אפילו שאילו לא הייתי שם, לא היו להם בכלל בעיות. פשוט האשמתי את עצמי."
י) אבא אוהב את היותו גבר ומאשר את עצמו, והוא מאשר/רוצה שבנו, צאצאו, יהיה כמוהו. כי להיות כמוהו זה נהדר.
גרגור:
"אני חושב שבאיזה מקום אבא מאשר אותי, אבל הוא לא סיפר לי על כך. אבל היום אני מסוגל ליהנות מעבודה משותפת איתו לפעמים. אני רק מתחרט שהוא לא היה שם בחיים שלי כשכל כך הייתי זקוק לו. חיינו / אנחנו חיים כל כך הרבה זמן באותו בית, אבל היו פעמים שלא דיברנו אחד עם השני במשך ימים.
אתה צודק שיש אצלי כל כך הרבה עצב ותחושות אובדן סביב העבר שלי. הלוואי שסיפור חיי היה אחרת, שאבי היה יותר קרוב ולא הייתי מאמץ את הסתכלותה של אימי על אבי. במשך 32 שנה הייתי חושב שאבי הוא האויב, אבל הוא לא היה. הבעיה היא שהקשבתי לאימי כשהיא התלוננה על אבא, ולקחתי את דעתה לגביו כמובנת מאליה. אני גם מתחרט על כך שלא ביליתי זמן עם עמיתיי. היום אני יודע שאני יכול פשוט ללכת לבקר מקצת מהם, אבל התנועה הפשוטה הזאת לא נכנסה למוחי עד עכשיו."
– – – – – –
פרשנות:
1. תפקידו של האב
ברור שלגרגור יש כמה זיכרונות טראומטיים מאוד על אביו, מגיל צעיר בו הוא לא היה יכול עדיין להבין את העולם. הוא נתקל בהוריו כשהם באמצע ריב, וחשב שאביו חונק את אימו. האם זה היה המצב? אחרי הכל, באוקראינה כמעט כל הגברים שותים וודקה - ככל שאתה שותה יותר, אתה נחשב יותר גברי. האם מדובר בחניקה, או בסתם אלימות מילולית מתוך שכרות? זה לא משנה. בשורה התחתונה, לגרגור זה הרגיש ככה. אהדתו כלפי אביו אבד לעולם.
הפעוט הזה גמר בליבו: אבא הוא אדם שאסור לסמוך עליו, אדם שהיווה איום כלפי הביטחון היחיד שנותר לגרגור: אימו.
ולכן, זה ברור שאבא לא הולך להיות דמות לחיקוי עבור גרגור הקטן. בעקבות האירוע הזה שגרגור זוכר על כל פרטיו, נלקח הצעד הראשון אל תוך משיכות תוך-מגדריות, וכן הונחה הלבנה הראשונה בבניית היסודות של דיכאון מאוחר. הדחף הטבעי להזדהות עם ההורה מאותו המין, האינסטינקט החזק ביותר שיש לכל ילד, תוסכל בצורה טראומטית, והתוצאה תהיה עצבות לא-מודעת אינסופית בשל כך. אסור לסמוך על גברים, אצלי לא תהיה גבריות. חס וחלילה.
מטפלים גיי-אפירמטיביים יתעקשו שזה הפוך: הם יתעקשו שגרגור הקטן נולד כ'הומו', ובגלל ה'הומואיות' המולדת שלו, ההורים שלו במקרה התנהגו ככה. הם יתעקשו שלגרגור הקטן לא היה שום דחף להזדהות עם הורו מאותו המין, ובכל מקרה הוא לא היה מזדהה עם אביו בשל המצב ההומוסקסואלי המולד שלו, אפילו אם אביו היה הורה למופת. הם יטענו כי כל זה מקרי.
ובכך, כל מטפל גיי-אפירמטיבי מכחיש את התפקיד של גידול הילד בעיצוב הדימוי העצמי והאופי העתידי שלו. תנועת הגיי-ליבריישן היא נגד הפסיכיאטריה, והפעילים האלה מאמינים שהתפתחות הילד לא רלוונטית לעניין עיצוב הלך רוחו של האדם המבוגר.
אנו נראה לכם שההפך הוא נכון.
בגרגור אנו רואים ילד טוב, רגיש, מאושר שרצה להתחבר עם אבא שלו. אבל אבא לא היה פנוי לכך. בשום אופן גרגור לא היה יכול להזדהות עם האיש הזה. אז הוא פנה לאימו, שהייתה פנויה כל הזמן, והיא הגנה עליו. היא עשתה את זה בצורה לא-אבהית - הדרך היחידה שהיא הכירה. היא לא עזרה לו להזדהות עם הזכריות, כי כלפיה הוא לא הביע את הרצון הזה. ולכן הוא נכנס ונשאר במחנה הסקוואיות (עולם הנשים בתרבות האינדיאנית האמריקאית). הוא התחיל לדחות בתוקף את אבא ואת כל מה שאבא סימל (עולם הזכרים, הטרוסקסואליות, אסרטיביות גברית, להרגיש עצמאי בתור זכר כלפי נשים).
בסופו של יום, כשמדובר בהזדהות עם הזכריות, הבעיה הגדולה ביותר של גרגור היא הדחייה הזאת. הוא נהייה דחיין כלפי כל מה שאבא סימל, והדחייה הזאת הצילה את חייו, או לפחות ככה הוא חשב. הגישה הדחיינית הזאת עזרה לו להתגבר על תחושת חוסר האונים שהיה לו כלפי אביו. אם אתה דוחה, אז אתה חזק: לפחות אתה עושה משהו, אתה לא סתם עלה פסיבי נידף ברוח. אז הדחיינות נותנת לך תחושה של עוצמה, זהות: אולי אני קטן, אבל תראה כמה טוב אני בדחייה! אני יכול לדחות אפילו את אבא שלי הגדול והלא ראוי לאמון, ולהתחמק בהצלחה מההשלכות.
הבעיה היא: ככל שאתה דוחה יותר, אתה תרגיש בסופו של דבר יותר דחוי, כפי שנראה.
כדי להיפטר מתחושה הלא נעימה שמלווה את הדחיינות, אתה משליך את הדחיינות שלך על הזולת, ומתחיל לראות אותו כהאחד שעושה את הדחייה - וכך אתה נהייה הקרבן. זאת צורה של קרבנות רומנטית ספרותית, בה אתה בסופו של דבר מרכיב לעצמך דימוי עצמי מלא חולשה ופגיעות. בטיפול, אתה צריך ללמוד לראות את זה, לשנות את זה, ולשנות את הנרטיב הפנימי ל"אני חזק ובלתי מנוצח, אני יכול לנהל את העולם." זה מרגיש הרבה יותר טוב. לעזאזל עם ההתקרבנות של גיי ליבריישן.
2. תפקידה של האם
אימו של גרגור אישרה וחיזקה את הדחיינות שלו. היא הייתה אמורה להיות מזועזעת, כי הדחיינות היא הדבר האחרון שבנים קטנים צריכים לאמץ. אבל בחשאי היא העריצה אותו: הוא עזר לה להתמודד עם תחושות חוסר האונים שלה כלפי בעלה! גרגור נהייה בן ברית נחוץ מאוד בהצעתו את עזרתו באופן כה ספונטני, חבר במלחמה הזאת נגד אבא. בעיית הנישואין שלה הפכה למלחמתו של גרגור. אחרי הכל, היא הבינה היטב כמה אבא השפיע על גרגור לרעה. היא פיתחה איתו קשר סמוי, והיא שמחה שהיא כבר לא הייתה לבד בזוגיות שלה עם בעלה.
היא השתמשה בגרגור. לא במכוון, אבל בכל זאת, היא השתמשה בו.
אבל מבחינה גנטית, להיות בתוך מחנה הסקוואיות זה לא מה שבנים קטנים רוצים. בנים קטנים רוצים להיות חופשיים, מאושרים ומלאים ביטחון עצמי.
3. תפקידם של העמיתים: נושא הפחד
גרגור כותב: "אני חושב שהייתי מפחד כמעט מכל דבר." בואו נתבונן היטב במה שהוא כותב. מסתמן שהפחד הזה הוא כה עוצמתי שהוא גורם לו להיות לא שייך מבחינה חברתית - הוא אפילו לא מעיז ללכת ללמוד באוניברסיטה. מה קורה פה?
גרגור זוכר אבא שהיה אלים ושהיה מוכן (לפחות ככה חשב גרגור) להרוג את אימו. ללא ספק, זה יצר בתוך גרגור זעם רצחני. הוא היה מת להתערב באותו לילה, להילחם בגבר המרושע הזה ולכבוש אותו, אולי אפילו להרוג אותו תוך כדי המאבק. התגובה הייתה צריכה להיות מיידית - אחרת, אביו היה עלול לעשות לו משהו נורא. גרגור היה נפטר ממפרנס המשפחה, אבל הוא גם היה צריך פתאום להתמודד עם כעסה של אימו שבדיוק איבדה את בעלה.
זה מצב באמת מפחיד להיות בו. תוכל אולי לרגע לדמיין איך גרגור הקטן בטח הרגיש במצב הזה, מצב שהוא יזכור בתת-מודע שלו לאורך כל חייו: לא רק את התוצאה פוטנציאלית של הסתכסכות עם אביו, אלא גם את התוצאה הפונטנציאלית של הסתכסכות עם כל גבר אחר.
כמובן שזאת סך הכל פנטזיה במוחו של תינוק, אבל מכיוון שהתינוק הזה עלול לגדול ולספוג אגרוף מילד אחר, ואולי האגרוף יפיל אותו ארצה, או אולי בבגרותו אפילו יתקוף אותו אדם אחר עם סכין, הוא עלול לפרש את אירועים אלה כהוכחה שדבר נורא אכן יארע לו, בדיוק כמו בפנטזיה שלו, אילו הוא אי פעם ייכנס לעימות עם גבר אחר, עמית. ולכן הוא נהיה אפילו יותר מפוחד מגברים אחרים.
מה שעל גרגור להבין זה שהפנטזיה שהוא יצר כתינוק היום כבר לא תקף, שהרי הרבה דברים השתנו מאז. הוא היום גבר מבוגר, גדול פיזית כמו אביו או אולי אפילו יותר, הוא המפרנס של עצמו, הוא הרי צעיר יותר מאביו ולכן היום יותר פעיל ממנו, וגרגור כבר אינו תינוק חסר אונים שנזקק לאימו בשביל לקבל בטיחות וביטחון. הדברים השתנו - רק המחשבות לא.
4. כעסו של גרגור ובעיות הפחד
גרגור אינו מודע לזעמו הרצחני וליכולתו להילחם ואפילו להרוג, ברגע שהוא ישחרר את כעסו הנורא שהודחק. הוא מפחד ממעשי נקם. הוא מפחד מכעסו המודחק, והוא הגיע למצב בו הוא מצפה לתגובת נקמה מכל עמיתיו מסביב. כל הגברים האחרים באוניברסיטה מסוגלים להגיב אילו יידעו עם איזה זעם רצחני גרגור מסתובב. ולכן פחד כללי משתרש - הוא אפילו צריך שאחותו תבוא ותעזור לו להתמודד עם פחדו האדיר מגברים אחרים. כי גרגור הגיע למצב בו הוא מוקיע את כעסו הטבעי ומדחיק את יכולתו הזכרי המולד להילחם כשזה נדרש. הוא הגיע למצב בו הוא שונא את עצמו, כפי שהוא מציין.
בספרו 'Wrestling for Gay Guys' ('היאבקות עבור הומואים') שיצא בשנת 1995, דונלד בלאק מתמודד עם כעס ובעיות של פחד. הוא כותב:
“הכעס הוא הדרך של הטבע להגן עלינו מלהיות סמרטוט, פראייר, או ליפול לפח מניפולטיבי. כשמשתמשים בו בצורה נכונה למטרה זו, הוא משאב טוב ובעל ערך. לצערנו, בתור ילדים, חלק מאיתנו רואים את הכעס כשהוא מתבטא אצל ההורים שלנו בצורה שמפחידה אותנו וגורמת לנו לחשוב שהוא רגש רע והרסני. אנחנו נהיים מפוחדים מאנשים שכועסים, במיוחד אם זה מעורר זיכרונות לא שמחים מהילדות, ומכיוון שאנחנו שונאים את זה כשאנו צריכים לסבול את כעסם של אחרים, אנו מפחדים לבטא אותו בעצמנו כי אנו חושבים שזה יגרום לאיזה כאב באנשים אחרים, ולכן הם לא יאהבו אותנו אם נכעס."
גרגור זקוק לנרטיב פנימי חדש. אז כתבתי לו מייל חוזר, והצעתי לו חזון חדש של גרגור, חזון בו מותר לו להיות האדם המפחיד ביותר בשכונה - למרות שבנרטיב נתתי לו תדמית עצמית בגודל S ולא בגודל XL - זה היה גדול מדי עליו להתמודד איתו. הנרטיב הזה הוא אמנם ברמה של ילד בגן חובה, אבל הרי שם בדיוק הבעיה נמצאת. נתתי לו רשות לכעוס:
“תאר לעצמך שאבא נכנס כמו פירט אל תוך הקשר הקרוב-מדי שלך לאימך. תאר לעצמך שהוא נכנס ומציל אותך ומביא אותך לעולם הנהדר של הגברים. ואז אתה עולה עם הפירט לספינה שלו. יש לו חרב גדולה ועצומה, וגם לך יש אחד עגול ויפה. אבא חובש בנדנה אדומה, ואתה חושב כובע של פירטים אמיתי. אתה נראה עז ואמיץ ואתה מפליג בימים. אתה אוהב את חיי הפירט, אתה משתזף יפה, אתה מפתח שרירים חזקים בעקבות העבודה בספינה, אתה לא נהיה שמן מדי שהרי מנות המזון הן לא גדולות. אתה מוצא תיבת אוצר, מלא זאלונים זהובים. אתה לומד שם לחימה בחרב, ופיך מלא צחוק כל היום. על פניך חיוך מלא ביטחון עצמי, ואנשים בכל ערי הנמל יודעים, "פירטים! פירטים!" הם יודעים שאתה מגיע, גרגור הפירט, גרגור הגדול. אחרי שנתיים בים, שמך נהיה פשוט "הפירט הגדול!" שמך היה מספיק כדי לגרום לגברים לרעוד מפחד, כי הם נתונים לחסדיך.
אבל שום פירט לא הגיע כדי להציל אותך ממחנה הסקוואיות. אבא לא התקרב יותר מאכסניית הנמל, שם הוא שתה עם חבריו, שכח את ספינתו, שכח את ילדו הקטן. הזיכרונות שלו עליך נשטפו באלכוהול. מותר לשתות באכסניית הנמל לפני שמפליגים, אבל אבא היה שיכור מדי אפילו לקום מהכיסא. הוא אכזב אותך, הוא אכזב את עצמו.
גרגור, האם אתה מאכזב את עצמך גם על ידי כך שאתה נשאר בתוך אכסניית הנמל ומשתכר? למה שלא תעזוב את המשקה ותעמוד בפני האתגר, תפליג בימים, תחתור דרך הסערות ותעמוד גאה כשהגלים המלוחים שוטפים אותך, ואתה מראה לכל מי שמסביבך את חיוכך הגדול המלא ביטחון עצמי?"
–————
גרגור השיב לי:
"יוב, כל מייל שאתה שולח חשוב לי מאוד. אני כל כך שמח לקרוא כל דבר שמגיע ממך. אתה נותן לי כזה כוח לנקוט בצעדים הנדרשים כדי להפוך להיות גבר אמיתי.
אני פשוט אוהב לקרוא את המכתבים שלך, אני מסוגל לקרוא אותם שוב ושוב. השפה שאתה משתמש בה היא מה שאני צריך. סיפור הפירט הוא מה שבאמת קרה לי. ואתה יודע מה… הייתה תקופה בחי כשהייתי שיכור מדי להרגיש כלום, או שהיה לי כזה הנגאובר שלא יכולתי להרגיש את הרגשות שלי. זה עזר לי לא להיות רגיש - היותי רגיש זה מה שאני שונא בעצמי."
ההמשך יבוא.
יוב ברנדסן, MD
תגובות
הוסף רשומת תגובה